>> אחד מעמיתיי לעבודה, יהודי שאינו שומר מצוות, מבקש לעיתים קרובות שאכבד אותו בשוקולדים, פריכיות אורז או חטיפים אחרים שאני נוהג להביא עמי למשרד. אני שמח לעשות זאת, אבל ברור לי שהוא לא יברך על המזון, ונמצא שאני גורם ליהודי אחר לעבור עבירה. האם יש כאן משום “לפני עיוור”?
נאמר בגמרא (חולין קז ב): “אמר רבי זירא אמר רב: לא ייתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש [משרת], אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו”. אם כן, אסור להגיש אוכל לאדם אחר, במקרה זה ה”שמש”, אלא אם וידאנו שהוא נטל את ידיו. הדברים נפסקו להלכה בטור, בשולחן ערוך וברמ”א.
רבינו יונה מביא דעה המרחיבה את פסיקת הגמרא – העוסקת בנטילת ידיים לפני האוכל – גם לברכות הנהנין: “יש למדין שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך”. אך הוא מסייג את הדברים: “ונראה שכיוון שמתכוון לעשות מצווה, שנותן בתורת צדקה, מותר”. כלומר, כאשר מדובר במצוות צדקה, איננו חייבים לבדוק אם העני שמקבל מאיתנו מזון למחייתו מברך עליו.
בהתבסס על דבריו של רבינו יונה, פוסק הב”ח כי אם ידוע שהמקבל לא נטל ידיו, ומניחים את הלחם בידיו או בפיו, עוברים על “לפני עיוור”. אך במצב שבו לא ידוע לנו אם המקבל יברך על המזון אין כאן עבירה על “לפני עיוור”, אלא אדרבה – אנו מקיימים מצוות צדקה. וגם אם אין העני מברך – הנותן צדקה אינו עובר על “לפני עיוור”.
גם ה”משנה ברורה” (קסט:יא) קובע כי אין עוקרים מצוות צדקה בשל חשש שמא המקבל לא יברך. ובכל זאת, אם ידוע בוודאות שלא יברך, אסור לתת לו אף לא בתורת צדקה; ובכלל, האיסור חל רק כאשר המקבל מסרב לברך, אך אם רק נבצר ממנו לומר הברכה, אין לעקור מצוות צדקה בשל כך.
למנוע חילול השם
ה”פסקי תשובות” (או”ח קסט:ג) מצטט כמה מגדולי הפוסקים בתקופתנו הפוטרים מאיסור “לפני עיוור” מי שבנסיבות מסוימות מגישים מזון ליהודים לא־דתיים:
“אלו המארחים אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ונותנים לפניהם אכילה או שתיה, צריכים להציע ולומר להם שיטלו ידיהם (לַפַּת) ויברכו על האכילה ושתייה לפניה ולאחריה, וכדאי מאד שגם יציעו להם לכסות ראשם בעת הברכה. ואם בכל זאת אינם נענים ואינם מברכים לפניה או לאחריה, אין זה ענייננו ואין בידינו חשש איסור ‘לפני עיוור’ או ‘מסייע לעוברי עבירה’.
“וכל פוסקי זמננו הסכימו פה אחד שאם יש חשש של פגיעה בכבוד הזולת בזה שיציעו לו לברך, או שבלאו הכי ברור אצלנו שלא יענה בחיוב לבקשתנו, מוטב שלא להציע לו לברך, ואפשר לכבדו באכילה או שתייה אם ייגרם חילול כבוד שמיים במניעת כיבוד זה, שיאמרו שאין לשומרי תורה נימוסים ודרך ארץ, ויכולים לבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה. ולכן גם אפשר להזמינם להתארח או לשמחות משפחתיות וכדומה, אם על ידי זה אפשר שיתקרבו ליהדות, אף שידוע שלא יטלו ידיהם ולא יברכו על אכילתם”.
כך כתב גם הרב משה שטרנבוך, בעל “תשובות והנהגות”, לגבי “פועל שדורש לאכול ולשתות, ולא יברך – האם מותר לתת לו”. הוא מעלה את השיקול של “דרכי שלום”; וקובע שאם מניעת הגשת מזון משיקולים דתיים תחבל במערכת היחסים התקינה ביניהם, מותר לתת לו אף כשידוע שלא יברך.
הרב שטרנבוך מוסיף ומסביר כי איסור “לפני עיוור” מבוסס על כך שאין להכשיל יהודי אחר שיחטא, “אבל כאן מכוון לטובתו, שיתקרב ולא ישנא יהדות, וגם כאן – כשמניח האוכל או המשקה והוא מדעתו לא מברך – אינו כמאכילו בידיים, אלא ב’שב ואל תעשה’, שאינו מברך אף שחייב, ולכן כשאינו מאכילו ממש וכשיש דרכי שלום – ראוי להתיר”. ועל כל פנים, גם במקרה כזה צריך להציע לו לכסות ראשו ולברך.
סיכום
האיסור דאורייתא של “לפני עיוור לא תיתן מכשול” חל על מי שמסייע או גורם ליהודי אחר לחטוא. עם זאת, לא מדובר באיסור גורף. הגמרא מבחינה בין מי שאינם יכולים לחטוא בלא “עזרת” הזולת, למי שביכולתם לחטוא בכוחות עצמם. אף על פי כן, גם כאשר יהודי יכול לעבור עבירה בלעדיך, יש להיזהר שלא לעבור על האיסור דרבנן של “מסייע לדבר עבירה”. בשני האיסורים, “לפני עיוור” מדאורייתא ו”מסייע לדבר עבירה” מדרבנן, ישנם ניואנסים וחריגים רבים, וראוי לכל יהודי ירא שמיים הבא במגע עם עולם העבודה החילוני להעמיק בהלכות הרלוונטיות כדי שידע לכלכל את דרכיו בתבונה, ובמקרה הצורך לשאול רב הבקי בהלכה ובמציאות.
