משה רבנו טוען כנגד בקשתם של בני גד ובני ראובן המבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה’?”.
הנצי”ב מדגיש שיש כאן שתי טענות: “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה – זה עולה נגד ישראל, שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת ע”י כולם, והמה יסכנו עצמם למלחמה. ולמה תניאון וגו’… כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך, אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען…”.
כעת נבאר כל אחת מהטענות.
טענת ‘האחיכם יבואו למלחמה’ עשויה להתפרש כטענת הוגנוּת. בני גד ובני ראובן עזרו לכם בכיבוש הארץ, וכעת אתם נדרשים לעזור להם. אולם מדקדוק לשון הפסוק ניתן להבין כי אין זו טענה של יושר וצדק בלבד. הביטוי “האחיכם” שם במרכז הטיעון את קשר האחווה בין השבטים, והניגוד בין “יבואו למלחמה” ל”תשבו פה” מדגיש את הפער בין מצב הסכנה שיהיו ישראל נתונים בו לבין ישיבתם השלווה והבטוחה בעבר הירדן.
נראה מהפסוקים כי הטענה היא שלא ייתכן שחלק מעם ישראל יוצא למלחמת מצווה בעוד אחרים מסתכלים מנגד ואינם משתתפים. לעם ישראל יש גורל משותף, והוא חל על כל חלקי העם. אין מצב שבו, כאשר מתקיפים שבט אחד, השבטים האחרים אומרים שזה אינו עניינם, בטענה ש”זה הם ולא אנחנו”. אם שבט דן מותקף – שבט נפתלי מתגייס לעזרתו, גם אם דן שונה בהליכותיו ובהנהגותיו משבט נפתלי.
הטיעון של משה אינו שאי אפשר לנצח ללא שבטי ראובן וגד. ניתן היה להסתדר גם בלעדיהם. מאחר שהקב”ה משגיח על עם ישראל, והיות שהוא ציווה על כיבוש הארץ ונתן את הבטחתו להצלחה במשימה זו, ברור שהארץ הייתה נמסרת בידיהם. לא היה מחסור בחיילים, ולא זו הסיבה שבני גד ובני ראובן נדרשו לסייע. הסיבה האמיתית הייתה שאין זה ראוי שאחרים יצאו למלחמה בעוד הם יושבים בשקט. עם ישראל הוא אחד, ואם חלק ממנו בסכנה – כולו בסכנה. זוהי התודעה שעם ישראל צריך לחיות עימה: אנו שותפים לגורל אחד, חלק מסיפור משותף.
כאן אנו מגיעים לטענה השנייה: “וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'”. יש לתמוה, מדוע היה חשש שהם יניאו את לב העם? הלוא כולם ידעו שיש להם מקנה רב, ושזו הייתה הסיבה לרצונם להישאר, כפי שנאמר מפורשות קודם לכן: “וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד… וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן”.
רש”י מסביר: “שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם”. כלומר, גם כאשר בני ישראל שומעים את ההסבר האמיתי בדבר המקנה, ולמרות שהסבר זה הגיוני, הם עלולים לחשוד שיש גם מניע של השתמטות בשל חשש מהמלחמה.
התורה מלמדת כאן יסוד חשוב. גם אם יש לבני גד ובני ראובן טיעונים טובים ומוצדקים, בסופו של דבר שאר העם, אשר מן הסתם חושש ופוחד לקראת המלחמה הקשה המצפה להם, עלול לפרש את מעשיהם באופן שגוי. הם עשויים להניח שמסתתר כאן גם פחד מן המלחמה, וכתוצאה מכך, לקבל בעצמם פיק ברכיים מפניה. עצם העובדה שישנם אנשים נוספים שנתפסים כמפחדים, גם אם זו השערה שגויה, מורידה את רוחו של שאר העם.
זאת הטענה הנוספת שמשה טוען כנגדם. אם קבוצה מסוימת אינה משתתפת, אף אם יש לה סיבות מוצדקות, העם עלול לפרש זאת באופן שלילי, ופרשנות כזו עלולה להוביל לירידה במורל של כלל העם.
אם כן, למדנו שתי הוראות מפרשה זו. האחת, כל ישראל אחים זה לזה, והתביעה לאחדות ולאחווה צריכה לעמוד בראש מעייניהם. והשניה, בעם ישראל, כל שבט נושא באחריות כלפי הכלל, גם כאשר יש לו סיבות מוצדקות לכאורה לפעול אחרת. מעשיו של שבט אחד משפיעים לא רק על עצמו, אלא גם על רוח העם כולו, לכן עליו לשקול היטב את צעדיו ולפעול מתוך ראייה כוללת של טובת עם ישראל.
