את ספר שמות חתמה העמדת המשכן על כנו. התורה מתארת את אי־יכולתו של משה להיכנס אל אוהל מועד ‘כי שכן עליו הענן וכבוד ה’ מלא את המשכן’.
ספר ויקרא נפתח בקריאתו של הקב”ה אל משה; ‘ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד’.
דרשה מרתקת נדרשת על קריאה זו במדרש רבה: מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן; ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר “ויקרא אל משה וידבר”.
המדרש לומד מקריאה זו מסר נוקב; על אף כל מעלותיו של משה, אם היה נכנס לאוהל מועד טרם שנקרא, היה זה מעיד שאין בו דעת, כאשר אותו שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו.
יש להסב את תשומת הלב לשני מוקדים בדברי המדרש, האחד הוא טיבה של הדעת, באיזו דעת עוסק המדרש, שבהיעדרה עלול תלמיד חכם, ‘כליל המעלות’, להיות שני במעלה לנבלה. שנית, תהא אשר תהא ‘דעת’ זו, מדוע חסרונה חמור כל כך.
דעת, במונחי חז”ל, פנים רבות לה. בברכות [לג.] נאמרו מספר מעלות על הדעת, ומי שניחן בה. אחת מהן: ‘כל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו’, עוד אמרו: [שם נז.] ‘שלושה משיבין דעתו של אדם’.
כאן נדמה שעיסוקם של חז”ל הוא ב’דעת’ מסוג יסודי יותר, כזה שחסרונו ‘מאפיל’ על יתר מעלות האדם.
מתוך הנסיבות, יש להניח שפשרה של הדעת כאן הינו נימוסים ודרך ארץ. אלה הנצרכים לשם הבנה שאין להיכנס לאוהל מועד ללא קריאה.
המדרש מדגים את המסקנה לפיה ‘כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו’, באמצעות המתנת משה לקריאת ה’. אלא שמסקנה זו, חומרת היעדר הדעת, אינה מתפרשת מן הדוגמה, ממנה ניתן ללמוד רק שנדרשת קריאה.
העובדה שעל אף זאת, חז”ל מיישמים את ההקבלה, יש בה כדי ללמד שמאפייניו של זה שאין בו דעת זהים לחלוטין לאלה של הנבלה, ועוד ישנו יתרון לנבלה.
הנבלה, אינה חסרה אלא חיות, אך היא מדיפה ריח שמלמד על טיבה. תלמיד חכם שאין בו דעת, אף הוא חסר את חוט השני הטווי בין יכולותיו וחכמתו, אך בניגוד לנבלה, אין עובדה זו ידועה, מה שמאפשר לו לחולל השפעה בסביבתו. בהיעדר תמרור אזהרה.
הדגש בדברי חז”ל הינו על ה’תלמיד חכם’ שאין בו דעת, זה אשר מצוי בעמדת השפעה, בעוד אין בו דעת.
היעדר ניהוגי ‘דרך ארץ’, כעמוד תווך, מנימוסיו של תלמיד חכם, מייצרים נזק זהה לזה של הנבלה, במעטה חיובי ומפתה.
הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’
