התורה אוסרת ניבול פה בכל מופעיו – נאצות, שפה גסה וירודה, בדיחות סרות טעם ורמיזות מיניות. מדוע בעצם? מה כל־כך נורא אם מדי פעם מסננים מילה לא נקייה או הערה נחותה?
התשובה היא שהתנהגותנו כלפי חוץ משפיעה על הפנימיות שלנו. לפיכך, גם אנשים שהם בבסיסם טובים, משתנים לרעה כאשר הם מתבטאים בשפה גסה ונמוכה. וככל שהשפה ירודה יותר, כך מתעצמת השפעתה השלילית על הדובר.
על הפסוק (דברים כג, טו) “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר”, דורשים חז”ל (ויקרא רבה, פרשה כד סימן ז) שהכוונה היא גם ל”ערוות דיבור”. התורה עצמה ממחישה בסגנונה את חשיבות ניקיון השפה, בכך שהיא טורחת להאריך במקום שניתן היה לקצר ובלבד שלא לומר דבר שיש בו גנאי, כפי שאומרים חז”ל (פסחים ג א):
“לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ‘מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה'”.
במקום לכתוב “הבהמה הטמאה”, העדיפה התורה להתבטא בלשון עקיפה ומרומזת ולדבר על “הבהמה אשר איננה טהורה”. ורש”י מסביר שאף שהביטוי “טמא” מוזכר במקומות אחרים בתורה, שינה הכתוב כאן מלשונו כדי “ללמדך לחזר על לשון נקייה”.
חכמי הגמרא התנגדו בתוקף לניבול פה, ומתוך חשש להשפעתו המזיקה – הן על האדם הפרטי הן על כלל ישראל – הזהירו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים (שבת לג, א):
“בעוון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין”… (הביטוי שונאי ישראל משמש כאן בלשון סגי נהור וכוונתו כמובן לצעירים יהודים).
כמה מזעזע לחשוב בימינו על עוון כה נפוץ, כה קל למניעה, ועונש כה חמור של גזרות מתחדשות, בחורים צעירים שיוצאים אל הקרב ואינם חוזרים, יתומים ואלמנות שצועקין ואינם נענים.
אם נדמה שהנושא נוגע רק לחיי החולין שלנו, הרי מסר חריף יותר העולה מדברי השל”ה (שער האותיות, אות שי”ן, שתיקה כב), הקובע כי שימוש בפינו לדיבורים אסורים, “מטמא” אותו וגורם לכך שגם תפילותינו ולימודינו לא יתקבלו לטובה:
“המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור… כל דברי תורה ותפילותיו כולם נטמאו, ומחוץ למחנה מושבם, ואדרבא, מקבל עונש עליהם. כי הוא כמביא דורון חשוב למלך ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה – הנה מתקצף עליו המלך בכפליים”.
כסימוכין לדבריו, ממשיך השל”ה ומצטט את דברי חז”ל הבאים (דרך ארץ רבה, פרק ג):
“רבי אליעזר בן יעקב אומר, אדם נאה ומשובח – ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה? לטרקלין נאה וביב [בור שופכין] של בורסקי [מפעל לעיבוד עורות] קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אלא שביב של בורסקי בתוכו”.
בתלמוד הירושלמי (שבת, פרק א הלכה ב) מובאת הצהרה מעניינת בשמו של רבי שמעון בר יוחאי. אילו הייתי בהר סיני, אמר רבי שמעון, הייתי מבקש שיהיו לאדם שתי פיות – אחד לדברי תורה ואחד לדברי חולין, כדי שלא נצטרך להשתמש באותו פה לשני התחומים. על כך מוסיף השל”ה דברים חשובים לכל יהודי היוצא לפרנסתו:
“ודיבור הכרחי שהוא בעסק משא ומתן באמונה, קרוי דיבור של מצוה, כי טוב תורה עם דרך ארץ. ויהיה כוונתו לשם שמים, שעוסק במשא ומתן כדי שהעוני לא יעבירנו על התורה חס ושלום, ואז שכרו הרבה”.
