אחד ממכשולי החינוך העיקריים הם במלחמה על הגבולות. לגבול יש בעצם תפקיד כפול: מצד אחד הוא שומר שלא ייכנסו מבחוץ, מצד שני הוא שומר שלא ייצאו החוצה. לאיזה צד יש חשיבות גדולה יותר? התשובה ברורה: שני צידי הגבול חשובים לשמירה, כל אחד מטעמו הוא.
היכן הגבול? תלוי איזה! יש גבול גאוגרפי, גבול מדיני, גבול ביטחוני, גבול טבעי, גבול תחום שיפוט וכו’. הכל תלוי בהגדרת מהות הגבולות והצורך בהם. האם לא ניתן לקבוע גבולות כוללים להכל? התשובה היא לא. אין קשר בין הגבול השיפוטי לגבול הטבעי או המדיני. לכל אחד יש תפקיד שונה, מטרה שונה.
נשאלת השאלה, מדוע בחינוך אנחנו משתמשים בהגדרות של גבולות? האם הגיוני שגבול שהתאים לראובן יתאים גם לשמעון? התשובה היא שאכן גבולות בחינוך אינם כלי חינוכי. רק כשאין ברירה מייצרים גבולות אינדיבידואליים, בהתאמה אישית, וגם כי יזקין לא יסור ממנו. אוי לבונה גבולות חינוכיים גלובליים ומכניס שם עדרים. חינוך טוב הוא אישי, בהתאמה אישית לפי הצורך.
גבול אינו מצב שימושי לכתחילה. גבולות תמיד נמצאים בקצוות, כשבמרכז בטוח אין צורך להגיע לגבולות. רבה של טבריה, הגאון רבי אברהם דב אוירבך זצוק”ל, אמר משפט יסודי בחינוך: “היכן שתשים את הגבול בחביבות, שם המשמעת נעימה למתחנך, ואינו בורח לגבולות. אבל בחינוך שמבטל את חירות המתחנך ואישיותו, הוא יחפש את החופש שבגבולות… ושם תהיה המלחמה!”.
כמה חללים חינוכיים איבדנו והפסדנו רק בגלל גבולות חינוך מקובעים, הרבה לפני שעסקנו במהות וטוב החינוך. כשתלמיד שומע כללי גבולות נוקשים, הוא יהיה שם! הורה ומחנך שיצליחו להביא את הילד למרכז בנעימות וטוב, הגבול ישאר סימבולי וזניח וכזה שאולי ולעיתים רחוקות מסמן את שטח הטריטוריה והגזרה בלבד.
כאשר בני ישראל בנו את המשכן, זה היה בחשק רב. חשק כזה שפעמים רבות גורם לחוסר שימת לב לפרטים ואנשים קטנים, חשק שאולי מרומם את הרוב אבל לעיתים פוגע במעט, ובעיקר פוגע בדיוק הנדרש בעבודת קודש כזו. מסביר לנו הרש”ר הירש (שמות לט מג) את התרגשותו של משה בעת ברכתו כשראה את הסיום המוצלח של בנין המשכן: “עם כל הזריזות שבתנופת העשייה השתעבדו לחלוטין, בכלל ובפרט, לצו האלוהי, ואיש לא שאף להבליט את עצמו במפעל על-ידי תוספת או מגרעת סובייקטיבית בחומר או ברוח. רק זה היה שכר המצוה שעמד לנגד עיני כל אחד ואחד: להוציא אל הפועל את מצות ה’ וכוונתו בתכלית הדיוק. זוהי שמחה של מצוה המקוימת מרצון, זוהי חירות שבמשמעת ומשמעת שבחירות, והיא באה לכלל תודעת האישיות העצמית – דווקא בשעת השתעבדותה המוחלטת לרצון הבורא, תוך הרגשת עצמיותה בשמחה שאין למעלה ממנה. והרי זה הסימן המובהק המאפיין את השלמות המוסרית העליונה של מעשה אדם מישראל, ואת האדם – כעבד ה'”.
גזרו ותלו על המקרר במרכז הבית: חינוך טוב הוא כזה שיש בו “חירות שבמשמעת ומשמעת שבחירות”
