ה’אוהב ישראל’ מאפטא זצ”ל שואל, מדוע במצוות “קדושים תהיו” נצרכה התורה לתת טעם? ועוד הוא תמה, הרי חז”ל אומרים ‘יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני שקדושתי גדולה מקדושתכם’. מה הייתה ההוה־אמינא שאנו יכולים להיות קדושים כמו ה’ יתברך?
התשובה טמונה בהבנת המצווה להיות קדושים, שמשמעותה להיות פרושים ומובדלים גם במותר. אנו עלולים לתהות, כיצד נוכל לקיים זאת לצד המצוות הרבות המערבות אותנו בחיים הגשמיים, כמו אכילה בשבת, אכילת הקרבנות ועוד. כיצד אפשר להיות גם מעורבים וגם פרושים?
אלא שכיוון שה’ יתברך הוא האלוקים שלנו וכל אחד מאיתנו הוא חלק אלוק ממעל, אנו יכולים, כמו הבורא, להיות נוכחים בכל מקום ובכל זאת להישאר פרושים ומובדלים. כמשל בן המלך ובן השפחה הגדלים באותו ארמון – כשהם יוצאים לשוק, בן השפחה מתערה בבריות כמותם, אך בן המלך זוכר תמיד את מעמדו, ומעורבותו היא מתוך מנהיגות וראייה כוללת. לכן נאמר “קדושים תהיו” – היו פרושים ומובדלים “כי קדוש אני”, כי אתם מתדמים לבורא במידת מה וזוכרים שאתם בנים של מלך. (מבוסס על דברי האוהב ישראל עם תוספת).
בהמשך הפרשה מופיע הציווי “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”, עליו מביא רש”י שני פירושים: הוראה לדיין לשפוט בצדק, ולדון את חברו לכף זכות. מדוע הוסיף רש”י פירוש שני?
הבעל שם טוב הקדוש זצ”ל מסביר שכאשר אדם נחשף לחטא של זולתו, עליו להתאמץ ולדון לכף זכות, למשל לחשוב כמה היה קשה לחוטא להתגבר על יצרו. לדברי הבעש”ט, סיבת החשיפה לאותו חטא היא שייתכן וקיים בנו עצמנו שורש לעבירה דומה, וכעת אנו עומדים למשפט בשמים. האופן בו נדון את הזולת ישפיע על הדין שלנו עצמנו.
לאור זאת, מובן מדוע הציווי “בצדק תשפוט עמיתך” ממוקם בתוך רצף המצוות שבין אדם לחברו, כמו “לא תיקום ולא תיטור” ו”ואהבת לרעך כמוך”. כשנשאל כיצד נוכל לא לשנוא ואף לאהוב למרות העוולות שאנו רואים, התורה משיבה שעלינו לראות בכל מקרה כזה הזדמנות להתבוננות עצמית – מה רוצים ללמד אותנו? איזה תיקון עלינו לעשות בעצמנו? כיצד היינו רוצים שידונו אותנו לו היינו נכשלים בשגיאה דומה?
על ידי הליכה בדרך זו, של “בצדק תשפוט עמיתך” מתוך מבט פנימי, נזכה לחיים מלאי אהבה ושמחה בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
