נכתב על ידי חנה כהן // “בתוך המשפחה” (גיליון חג השבועות)
“שתזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים”, בירכו אי אז את אבא ואימא שלה, בימים שבהם עיטרה את ראשה רק פלומה זעירה.
“אמן”, נצצה התקווה בקולם, בתפילתם. שנזכה. שתזכה. בבית שבמרכזו נמצאת התורה.
“אם יעזבו בניו תורתי” (תהלים פט)
חג שבועות בצהרים, 12:30
סעודת החג הסתיימה, ואני יוצאת להשליך את שקית האשפה לצפרדע הסמוכה.
הרחוב נשי לחלוטין.
אברכי הסביבה נמים את שנתם לאחר לילה ארוך של לימוד, ונשותיהם המסורות מנסות למתוח את השהייה בחוץ עוד קצת, עוד טיפונת. שאבא יוכל לישון, הוא למד כל הלילה.
כמה שנים ביליתי את חג השבועות בשיטוט ממושך עם אחיי הקטנים…
מעולם לא עלה על דעתי שיש גם חג שבועות אחר.
אמש, ב-23:30 פתח יהושע את דלת הבית. “יוסי כבר עייף”, אמר לי בשקט ופנה להביא לבננו את הפיג’מה. ‘יוסף – אסף ד’ את חרפתו’ נצנצה בי האסוציאציה, ולא ברחה משם אפילו שניסיתי לגרש אותה מהר. טוב שיש לו תירוצים…
פניו המעוננות של בעלי הצליחו לעורר את כעסי ורחמיי בעת ובעונה אחת. ‘אם תעזבני יום – יומיים אעזבך’. לא פלא שקשה ליהושע ללמוד פתאום. כבר עבר זמן רב מאז ניסה לשבת ליד דף גמרא.
“קל מאוד לדקלם את הסיסמה, שמאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה”, מחייכת במרירות ריקי, שכתבה את הפסקה שזה עתה קראתן. “זה בדרך כלל גם נכון. מאחורי רוב האנשים הגדולים עומדות נשים גדולות, אבל יש גם הרבה נשים גדולות, שבחלון הראווה שלהן לא עומד שום בעל גדול…
“גדולתן האמתית של נשים נמדדת בארבע האמות של בתיהן, מי מאתנו יכול לאמוד עד כמה הן גדולות?! יש אישה גדולה שזוכה להיות רעייתו של גדול הדור הבא, ויש אישה גדולה שהיא אשת אברך ואם לעשרה… ויש אישה גדולה, כמוני, שמאפשרת לבעלה לצאת ללמוד מיד אחרי יום עבודה ארוך, וזה אומר שאת השעות של ארוחת ערב-מקלחות-בדיקת כינים-צחצוח שיניים-מי עוד לא עשה מערכת, היא עוברת לבדה”.
כשריקי מזכירה את השעות ההן, הבודדות, מתפוגגת המרירות מעיניה. כמעט אפשר לשמוע איך מהדהד קולה של רחל, אשת רבי עקיבא, בקולה, מתחנן לעוד שתים עשרה שנים כאלו…
“השאיפות שלנו היו שמרכז הבית היה סביב התורה”, מהדהדת חלום זהה צילה ארקדר. “בעלי באמת הקדיש זמן מסויים בכל יום ללימוד, אבל עד מהרה גם זה הלך והתמעט עד שלא נותר מזה דבר”.
גם בעלה של אילה ד’ נותר בלי קשר לתורה. לאילה אני מגיעה בעקבות המכתב שכתב מ’, בעלה, לרב משה בינדר, ראש כולל ‘אחוות תורה’ באלעד ומנהל רשת הכוללים של ‘אחוות תורה’. אני מקבלת את רשותה של אילה לצטט מהמכתב:
“…מטבע הדברים (אולי אין זה מן הטבע, אך בכל אופן לי זה כן קרה…), התחלתי לחוש הידרדרות איטית רוחנית מחד, וגעגוע חזק לחזור לספסל הלימודים מאידך. מהר מאד נוכחתי לראות שזה כלל וכלל לא קל… ניסיתי להיכנס לכולל ערב רגיל. עד שקיבלו אותי… (הרי אני לא אברך!)
“בכולל הרגשתי שונה. התקשיתי להתחבר לאווירה. האברכים, שהגיעו לכולל, הגיעו אליו אחרי יום לימודים ארוך, בזמן שאני הגעתי ללמוד מיום עבודה…
“למעשה, לא החזקתי מעמד. ניסיתי ללכת ל’דף היומי’. לא הצלחתי. לא הייתי רגיל לסגנון הלימוד הזה, גם הציבור שהגיע לשיעור היה ברובו ציבור של עובדים, כאלה שעבדו מאז ומעולם, בלי להכיר את ספסלי הכולל קודם לכן. הרגשתי זר. גם החברה סביבי דאגה שארגיש כזה. הייתי ‘בעל בית’, ו’עובד’. איש שונה. אחר.
“התייאשתי. עזבתי את הלימוד לגמרי. שיקעתי את עצמי בעבודה. לאשתי זה כאב מאוד, אך היא כאישה חכמה, רק נצרה את כאבה בליבה והתפללה שאחזור ללמוד, שאמצא לי את המסגרת המתאימה. הפעם היחידה שבה פתחתי ספר הייתה בשבת, במסגרת הלימוד ב’אבות ובנים’ עם הילדים! הרגשתי ריק ויבש, אבל לא ידעתי איפה ואיך אמצא לי מעיין. כך עברה שנה שלמה!”.
“שנה ארוכה מדי”, נאנחת אילה. ” הוא נדד ממסגרת למסגרת, ניסה לבד ועם חברותות, שיעורים כאלה ואחרים. בשום מקום הוא לא מצא לעצמו מקום.
“זה כאב לי מאוד, כי תמיד רציתי שיהיה לנו בית תורני. תמיד התפללתי על בית כזה. הייאוש שלו גרם לו ללמוד פחות ופחות, ולי – לכאוב יותר ויותר”.
“אישה, אם יש לה שכל בקדקוד, לא תגיד לבעלה שהיא מאוכזבת”, ריקי בוחרת שוב באמת ובאומץ. “כל אישה שרוצה שלום ושלווה בארמונותיה, מעמידה פנים שהכול בסדר, אפילו כשהיא מרגישה כמה זה ממש לא, ולא על זה היא חלמה, ולא את זה היא רצתה.
“כשאני שואלת נשים שבעליהן עובדים, מה הכי מטריד אותן בעובדה שהבית שלהן כבר אינו בית תורני, על זה בדיוק הן מדברות, על כך שהבית שלהן אינו בית תורני. זה מטריד אותן הרבה יותר מהתיוג החברתי והמשפחתי. נשים מטבען הן רוחניות, והן רוצות וחפצות בתורה באמת, ולא רק כי על זה נאמה המחנכת בסמינר. וממילא כשהבעל יוצא לעבודה, מכורח המציאות, הן מתייסרות בכאב עמוק וצורב”.
“זכרתי בלילה שמך ד’, ואשמרה תורתך” (תהלים קיט)
לתוך המציאות המדממת הזאת נכנס הרב דוד לייבל, ראש ישיבת ר’ חיים ורשת הכוללים ‘רבי עקיבא אייגר’.
“מי שמכיר את הרב יודע שהרב מחובר לתורה בכל נשמתו ואיבריו”. בשיחה אישית עם הרבנית ג’ואל לייבל תליט”א, היא מעניקה לי הצצה, תרתי משמע, לבית שבו נשאפת התורה יותר מחמצן. “כך הרב אכן מסתכל על החיים ועל התורה”, מחייכת הרבנית. “כשהרב מתעניין בשלומם של תלמידים שעומדים להתחתן, השאלה הראשונה שהוא תמיד שואל אותם היא: ‘נו, כבר מצאתם כולל?’ רק אחר כך הוא שואל על החתונה והדירה ויתר הפרטים שמרכיבים את עתידו של התלמיד.
“לפני ארבע וחצי שנים שוחח הרב עם צעיר מסוים. זאת הייתה שיחה ידידותית, נינוחה, והרב, כדרכו, התעניין בנעימות באיזה כולל הוא לומד. הצעיר הודה בדמעות שהוא כבר לא לומד. הרב דמע אתו יחד. תמונת המצב שנקלטה בעיניו של הרב הדאיגה אותו מאוד.
“לפתע התגלה ציבור שלם, שנעלם עד כה מעין חיצונית, ציבור שמתמודד לבדו עם הדילמה, שקורעת אותו בין הסטטוס החדש שלו כ’בעל בית’ לבין געגועיו ללימוד התורה. הרב החליט למסד את הציבור היקר הזה, לתת לו זכות קיום. כך נפתח כולל בעלי הבתים הראשון של ‘אחוות תורה’ “.
כמעט ארבע וחצי שנים אחרי, מונה רשת ‘אחוות תורה’ כחמישים סניפים וכאלף לומדים. התמונות מעידות על עברם, לא פחות מאשר על ההווה, שבו בחרו.
“קורה לצערנו שיש יהודי חרדי”, מסביר הרב משה בינדר, מנהל רשת הכוללים של ‘אחוות תורה’, “שכמעט לא פותח ספר, וודאי שלא דף גמרא. הבעיה נעוצה בהיעדר מסגרת לימודית מלבד הכולל.
“לרוב בוגרי הישיבות, שיעור ‘הדף היומי’ לא מתאים. הם רוצים ללמוד בעיון, ב’שטייגען’, מתגעגעים לטעם המתוק של הגמרא, משתוקקים לחברותא, אבל פשוט אין להם קצה חוט איפה למצוא חברותא והיכן ללמוד – אז הם מפסיקים ללמוד”.
את החלל הזה מבקשת ‘אחוות תורה’ לאטום, בעזרתה של רשת כוללי בעלי הבתים החובקת את כל הארץ, מצפון עד דרום.
“פתחנו עסק לייבוא שער פאות. אבל בעלי מעולם לא עזב את הלימוד”. צילה ארקדר מייצגת את אחד משבעת סניפיה של אלעד. “הוא למד בכל יום עם חברותות קבועות, אבל ללא מסגרת מסודרת. הרב בינדר, ראש הכולל שממוקם בבית הכנסת שלנו, שם עליו עין. בוקר אחד הוא ניגש לבעלי והציע לו להצטרף לכולל של הרשת, ומאז בעלי שם”, צילה מחייכת, “שוב אחד מאלה שקובעים עיתים לתרה”.
“בסניף שבו בעלי קובע עיתים לתורה, הוא ה’ילד’ של החבורה”, מצטרפת לחיוך רבקי גלאי, אלעדית אף היא. “מדובר בכולל שקיים אצלנו בבית כנסת כבר שנים, אבל בעלי לא השתייך אליו בעבר, בגלל עבודת השחיטה שבה עסק, שלא אפשרה לו זמן קבוע ללימוד.
“מאז שבעלי עזב את השחיטה ופתח משרד עורך דין עצמאי, הוא חיפש דרך לשוב ולקבוע עיתים לתורה בלימוד סדיר ויומיומי. הוא קבע ללמוד עם חברותות, אבל הם באו והלכו. במחצית השנה האחרונה נמצאה הדרך. בעלי לומד בכולל-בוקר, בין השעות תשע לאחת עשרה. עמו יחד לומדים אנשים שכבר מחתנים ילדים. בעלי משתלב ביניהם מצוין. הם מתערבבים זה בזה בקלות, משתייכים ביחד לקהילה אחת. יש להם הווי משל עצמם, שכולל אירועים ומפגשים, עם הילדים ובלעדיהם”.
“הם ממש הקימו לעצמם ‘חבורה’ “, מסכימה צילה. “יש בכולל לומדים מכל הסוגים. עצמאים, שכירים, פנסיונרים, מכל המגזרים, בכל הגילים. מעניין לראות את הקשר שנוצר ביניהם, כי בסך הכול, הם לא נמצאים הרבה זמן ביחד, אבל התורה מאחדת אותם”.
אין מלגות או משכורות בכוללים של ‘אחוות תורה’. “יש קצת כיבוד”, מזכירה צילה, “אבל באמת אנשים מצטרפים לכוללים בעיקר בגלל האווירה, המשפחתיות והמסגרת”.
בעלה של צילה לומד בכל בוקר מתשע עד אחת עשרה וחצי. “כל היום נראה אחרת. הוא מתחיל בתפילה, ממשיך בלימוד, ורק אחר כך עובר לעבודה”.
כשאני שואלת אותה מה אומרים על כך הלקוחות והספקים של העסק, היא משיבה ש”כולם כבר יודעים שעד אחת עשרה וחצי הוא לא זמין. אי אפשר לקבוע אתו פגישות בשעות הללו, וגם אי אפשר לשוחח אתו. בהתחלה, אם מישהו לחץ על בעלי להיפגש אתו דווקא אז, בעלי היה מתגמש. אחר כך הוא שם לב, שאם הוא סוגר עסקה על חשבון הלימוד, אין ברכה בעסקה, ומאז אין מציאות כזאת, שבה העסק נדחף לזמן שמוקדש לתורה. הלקוחות והספקים מכבדים את ההחלטה שלו”.
אני מנסה להתעניין אצל הרבנית לייבל מה הסוד של ‘אחוות תורה’, מחפשת את המוטו שלהם. היא צוחקת. “שום סוד. המוטו של הרב? במילה אחת: שילמדו. זה מה שהוא מבקש ורוצה בשבילם. שילמדו. כמה שהם יכולים, בזמן שהם יכולים ובאופן שהם יכולים. העיקר שילמדו”.
לא כל חברי הכולל מפגינים משמעת עצמית כמו זו של הרב ארקדר. לפעמים נעלם אחד הלומדים מהנוף התורני במשך מספר ימים, טובע בטרדות החולין.
איך מחזירים לתלם את הנעלמים, ללא ה’שוט’ של הצ’ק החודשי והמלגה על שמירת הזמנים?
“באכפתיות”, מצהירה צילה. “כשהרב בינדר שם לב שמישהו לא מגיע במשך מספר ימים ללימוד, או שהוא מבחין שאחד מהמשתתפים אינו במיטבו, הוא מחזר אחריו, בעדינות מהולה בנחישות, לא מוותר על שום לומד”.
האכפתיות, שעליה מדברת צילה, לא משתייכת רק לסניף האלעדי. היא הדלק והמנוע של כל הרשת.
מרים קנפלמכר, גננת מברכפלד ואשתו של ראש הכולל בעיר, מספרת על ימי הבראשית: “בעלי רצה מאוד שתהיה מסגרת תורנית מסודרת בעיר לאנשים כמוהו, שנאלצים לעבוד למחייתם וגם רוצים לקבוע עיתים לתורה. יש אמנם שיעור קבוע בכל ערב, שייסד הרבי שליט”א (משפחת קנפלמכר משתייכת לקהילת ויז’ניץ. ד”ג), אבל בעלי ביקש להקים מסגרת שבה ילמדו בחברותות, בעיון. מישהו הפנה אותו ל’אחוות תורה’. בעלי התלהב מהרעיון ומיד ניסה לבדוק איך ניתן ליישם את הרעיון גם אצלנו”.
כך הוקם הסניף החסידי הראשון באידיש. כיום לומדים בו כמעט ארבעה מניינים, והוא נחשב לאחד הסניפים הגדולים של הרשת.
“בעלי עבר מספסל לספסל בבית הכנסת, כדי להציע לאנשים להצטרף. הם לומדים בכל יום מחמש עד שבע אחרי הצהריים, אלו שעות לא קלות”, מרים לא מתעלמת מהקושי, “בפרט לא לנשים ואימהות. אבל לפני הצהריים כולם עובדים. בלילה מתקיים שיעור תורה קבוע בבית הכנסת. לכן, אלו השעות, שאנחנו נותנות לכולל במתנה”.
בעלה של מרים דואג לקמח ולתורה של הכולל. מסייע ללומדים למצוא חברותות, ובמקביל, מניח על השולחנות קפה ועוגה, להמתיק את הלימוד.
“בשעתיים שבהן הכולל פעיל, בעלי מנתק את הפלאפון, נותן את כל כולו לתורה ולגמרא”, במילים פשוטות מציירת מרים מציאות מרהיבה. “אין דרך לתקשר אתו בזמן הזה, וגם לו הייתה, לא הייתי מתקשרת אליו. באש ובמים מסתדרת בעצמי ולא מפריעה לו. יודעת שכל הלימוד בכולל נזקף לזכותו. הוא לא נח לרגע. מגייס עוד שותפים למהפכה התורנית הזאת, פותח עוד סניפים”.
“פעם אחת הוא חזר הביתה וסיפר שהתעוררה בעיה בכולל. יש צפיפות אוכלוסין נוראית, ואין מקום לכולם”, מחייכת מרים. “היית צריכה לראות באילו פנים זורחות הוא תיאר את הבעיה. איחלתי לו מכל הלב, שייתקל רק בכאלו בעיות. בחוץ בעלי נחשב כ’עובד’, אבל לפעמים נראה לי שהוא בעיקר ‘כוללניק’, מתעסק רוב שעות היממה עם הכולל, ורק כשאין בררה – הוא עובד”.
“צריך וכדאי לזכור”, מדגישה הרבנית לייבל, “שהתורה ניתנה לכולם, גם לאלה שהיו חייבים לצאת למעגל העבודה. התורה היא מתנה והיא הציר, סביבה סובבים החיים שלנו. ואנחנו כולנו נאחזים בה הכי חזק שאנחנו יכולים, כמה שיותר. זה מה שהכוללים של ‘אחוות תורה’ עושים. מעניקים תמיכה לנאחזים בה”.
“הבינני ואצרה תורתך, ואשמרנה בכל לב” (תהלים קיט)
“יהי רצון מלפניך שתרחם על… ותהפוך את לבבו לאהבה וליראה שמך, ולשקוד בתורתך הקדושה, ותסיר מלפניו כל הסבות המונעות אותו משקידת תורתך הקדושה… כי אתה שומע תפילה ברחמים. ברוך אתה ד’ שומע תפילה” (מתוך התפילה להצלחה בתורה ממרן ה’חזון איש’ זצ”ל)
בשיחות שלי עם הנהלת הרשת, אני מזכירה שוב ושוב, שהגיבורה הראשית של הכתבה אינה רשת ‘אחוות תורה’, כי אם האישה שמלווה את בעלה בדרכו לכולל של ‘אחוות תורה’.
באחדות מדהימה, שאולי מעידה עליהם יותר מכול, הם מאושרים בתזכורות שלי. גם מבחינתם, הגיבורות האמתיות הן אלף נשותיהם של אלף הלומדים.
גיבורה אחת מאלף היא אילה, שאותה הצגתי בראשית הכתבה. לאחר שהיא מספרת לי על השנה שחלפה עליהם, שתינו שותקות, עד שאני מגייסת אומץ לשאול אותה, מה חתם את השנה ההיא, איך התהפך גורלם.
“התחלתי להתפלל”, היא מגיבה בפשטות. “לא יכולתי לעשות שום דבר נוסף כדי לעזור לו, מלבד להתפלל. התפללתי להשם, שימצא את המסגרת המתאימה, שילך ללמוד בשמחה, שיהיה לו סיפוק, שירגיש את ערבות ומתק התורה. התפללתי חזק, במשך מספר שבועות, עד שערב אחד בעלי הבחין במודעה בבית הכנסת שמשכה את תשומת לבו. זאת הייתה מודעה על כולל שעתיד להיפתח, כולל לאנשים כמוהו… השם שמע את התפילה שלי.
“ראש הכולל סידר לו חברותא טובה, ומאז בעלי לא מחמיץ שום יום. לומד בהתמדה בלתי רגילה, שב הביתה ופניו מאירות, כמו שיכולות להאיר רק פנים של מישהו שמצא את האוצר שאבד לו. זכיתי לראות איך תפילות שמבקשות על חיים רוחניים, טהרה וקדושה, אינן חוזרות ריקם”.
“יש לי חברותא ואנחנו עושים ‘שטייגען’, שגורם לנו לסיפוק עצום. כל הבית התחיל להשתנות ולקבל צורה של ‘אבא שחזר ללמוד’. שמתי לב על עצמי כיצד אני מתחיל שוב להקפיד ולהדר על קלה כחמורה, גם במקום העבודה. כל יום מחדש אני מתרגש על ההזדמנות הזו שנפלה בחלקי להימנות בין לומדי הכולל בכלל ובחבורה שלנו בפרט”. (מתוך מכתבו של מ”ד, בעלה של אילה)
“הילדים שלנו כל כך גאים באבא שלהם”, קולה של אילה רועד מחלום שסוף סוף מתגשם. “בכל פעם ששואלים אותם מה אבא עושה, הם מספרים שאבא לומד. העובדה שאבא עובד מרבית שעות היממה לא שווה סיפור, כמו העובדה הזאת שאבא לומד”.
“גם אצלנו הילדים מאוד מאוד חיים את הלימוד”, מצטרפת מרים קנפלמכר, “במיוחד שבעלי מנהל את הכולל. הם שומעים אותי מתעניינת, מדברת, מקווה, מתרגשת, שואלת מה קורה ואיך היה, וכמה הגיעו הערב, והם ‘נדבקים’ באווירה המשפחתית, שנושמת וחיה את הכולל. מבחינתם, אבא שלהם לא עובד בכלל. הוא ‘ראש כולל’ “.
“את צריכה לשמוע את הבן שלנו, עוד מעט בן חמש, מצהיר בגאווה שאבא הולך ללמוד תורה”, מזדהה רבקי גלאי. “המציאות הזאת, שבה אבא לומד בכל בוקר, נטמעה כל כך חזק ביומיום שלנו, שאין מי שמעז להפריע לה. זה האושר שלו. זאת השמחה שלנו”.
“אנחנו שומעים את זה לא מעט”, הרבנית לייבל קורנת, כשאני מספרת לה על הילדים של אילה, מרים ורבקי. “הרגע הזה, שבו הילד שואל: ‘איפה אבא?’ ואימא עונה לו: ‘אבא בכולל’, זוקף את גווה”.
“יבואוני רחמיך ואחיה, כי תורתך שעשועי” (תהלים קיט)
אבא קובע עיתים לתורה, ואימא בבית, מנסה להסתדר בלעדיו. אני חוקרת את גיבורות הכתבה הזאת על הקשיים. הן לא מבינות על מה אני מדברת.
אני מזכירה לצילה את המילים שהיא עצמה אמרה לי מספר דקות קודם לכן. כיבואן, נדרש בעלה של צילה לטוס לא מעט לחו”ל. “גם ביום שמתוכננת לו טיסה לשעות אחר הצהריים המוקדמות, הוא לא מוותר על הלימוד בכולל”.
אם הוא הולך לכולל ביום כזה, מישהי צריכה לארגן במקומו את כל הלוגיסטיקה הקשורה לטיסה, אני רומזת לצילה. היא מחייכת. “אבל אני שמחה שבעלי רוצה ללמוד”, היא אומרת בכנות. “לא יודעת מה הייתי עושה אילו הוא לא היה רוצה. אני עושה מה שאני יכולה כדי לתת לו את התנאים המיטביים לקבוע עיתים לתורה, משתדלת מאוד מאוד שתהיינה לו מינימום הפרעות מהצד.
“כשהוא לומד, זה טוב ושמח לכולנו. מוכנה לעשות כל מה שאני יכולה, כדי שהוא יוכל לשבת וללמוד. השעתיים וחצי הללו הן קודש לתורה. גם הילדים יודעים את זה. כמו שיש שלוש תפילות ביום, יש זמן הלימוד של אבא, חלק בלתי נפרד מהלו”ז המשפחתי”.
כאשתו של ראש הכולל, יצרה מרים קנפלמכר קשר לפני מספר חודשים עם נשות הלומדים, במטרה להזמין אותן לכינוס הנשים שהתקיים מטעם ‘אחוות תורה’.
“נשים סיפרו שקשה להן, אבל הן עושות את זה במסירות נפש ובשמחה”, מספרת מרים. “אני מבינה אותן. מזהה את הקושי. מכירה את השמחה. גם אני אישית חיה מקביעת העיתים לתורה. האושר הזה, להגיד לילדים שאבא לומד, נותן לי כוח לתפקד בבית, אפילו שאלו שעות לחוצות ועמוסות. כל החיים שלנו השתנו בזכות הכולל, והם שווים כל התמודדות בזירה הביתית, עם הילדים וההשכבה והערב”.
“הקושי האמתי הוא של בעלי”, בטוחה אילה. “הוא נוסע לעבודה באוטובוסים, בכל יום שלוש שעות הלוך, ולאחר שמונה שעות עבודה, נוסע עוד שלוש שעות חזור, ולמרות העייפות והקושי, הוא לא מוותר על הלימוד היומי”.
אבל את מוותרת על העזרה שלו בערבים.
“נכון, הוא לא מספיק כמעט לעזור לי בהשכבת הילדים, והם, שיהיו בריאים, טמפרמנטיים מאוד, באמת זקוקים לשני הורים כדי לשכנע אותם לישון. אז זה קצת קשה, אבל אני מאושרת שהוא לומד”.
היא לא צריכה לשכנע אותי שהיא שמחה. אני שומעת את החיוך בקולה כשהיא מתארת את הערבים שלהם. קשים. ושמחים.
“אני לא משלמת שום מחיר על הלימוד של בעלי”, הלהט של רבקי גלאי מדבק, “אני רק נהנית. חיכיתי כל כך שהוא ימצא מעצמו דרך להשתלב בלימוד, והנה זה קרה, ובאופן מושלם ממש. זה הזמן שלו, ומבחינתי, זה חלק מהשגרה שלנו. בדיוק כמו העבודה. אבל בניגוד לעבודה, שהיא עול, הלימוד הוא זכות, ולא חובה”.
כשאני מבקשת מרבקי לתרום לי זיכרון מרגע אחד, שבו נדרשה ‘לשלם’ על הלימוד של בעלה, היא מספרת באגביות על בוקר אחד וילד חולה, ואישה שרצה מהעבודה מהר-מהר, כדי לשחרר את בעלה ללימוד היומי.
“אבל שוב, זה לא קושי”, רבקי מבטיחה, “זה ביטוי לרצון המשותף של שנינו, שהוא ישב וילמד”. אני מאמינה לה, ובמקביל מתעניינת אצל הרב משה בינדר, מנהל רשת הכוללים, אם מתקבלים לכוללים של ‘אחוות תורה’ רק בעלים, שזכו בנשים צדקניות…
“ראשית, ל’אחוות תורה’ לא מתקבלים”, הרב בינדר מדייק אותי, “מי שרוצה – בא. אין לנו שום מסננת.
“שנית, אני יכול להבין מדוע נשות הלומדים לא מרגישות שקיימת כאן הקרבה יוצאת דופן או הרואית מדי. מבחינתן, זה בעצם כמו ללכת להתפלל בבית הכנסת.
“הרצון שלנו הוא להכניס למודעות שזה אפשרי. אסור שתהיה מציאות כזאת של הכול או לא כלום בלימוד תורה. כל אדם חייב לקבוע עיתים לתורה כפי יכלתו. הלימוד היומיומי, עצמו, הוא מאוד פרוזאי, בדיוק כמו חיינו…”
צילה ארקדר נצמדת להגדרה של הרב בינדר. “לצאת באמצע העבודה בגלל קריאת חירום שקשורה לילדים, לקחת ילד לרופא ואחר כך להשאיר אותו אתי, עד שאבא יסיים את שעות הלימוד – כל הדברים האלה שייכים לשגרה, שגרה שבה אבא קובע עיתים לתורה. אין כאן שום אנקדוטה מיוחדת או מרתקת”.
אני מחייכת. לא מספרת לצילה שההגדרות שלנו ל’מיוחדת’ שונות. לא יכולה. היא לא מרשה לי להלל אותה…
דרך שקר הסר ממני, ותורתך חנני” (תהלים קיט)
“החברה היא בריה מקטלגת”, נאנחת הרבנית לייבל. “היא מצמידה תוויות לכולנו, לא תמיד מחמיאות. “יש אנשים שלמרות שהם עובדים בחלק מהיום הם בונים לעצמם מסגרת של קובעי עיתים לתורה. הבית שלהם הופך בעקבות זאת להיות בית תורני, בית בו התורה היא מרכז החיים, פסגת השאיפה והאושר.כן, גם אם הם עובדים”.
“הציבור שלנו נוטה לתייג”, מסכימה רבקי עם דבריה של הרבנית, “אבל התיוג הזה נשבר בגלל אנשים כמונו. סיפרתי פעם בעבודה שבעלי קובע עיתים לתורה בכולל. בבת אחת ננעצו בי מכל עבר מבטים מופתעים. בעלך? בכולל??? אבל ברגע שהסברתי איך וכיצד, ההפתעה נמוגה, וכולם מבינים. הפאזל מושלם. אפילו, ואולי בגלל, שאין עליו אף תווית”.
“בעלי גם הרגיש מקוטלג”, מודה אילה. “הוא הרגיש כל הזמן שמסתכלים עליו מלמעלה למטה, ‘בעלבת’ “.
“מהרגע שבעלי התחיל ללמוד באופן יומיומי”, אומרת רבקי בהרהור, “החיים שלנו נהיו שווים יותר. נוסף לנו ערך עצום לחיים, אוצר שהיה חבוי כל הזמן, ולפתע נחשף. וכמו במעגל קסמים, הוא רק מכפיל את ערכו. בעלי מאושר, אני מאושרת, הילדים מאושרים ו… גם אבא שלו.
“השווער שלי הוא רב משחטה, כשבעלי עזב את השחיטה לעריכת דין, התעוררה אצל חמי תחושת החמצה קלה, ואז בעלי התחיל לקבוע עיתים לתורה במסגרת הכולל והתחושה התפוגגה. לימוד במסגרת מסודרת הוא הרבה יותר משחיטה. הוא הרבה מעבר ל’פיצוי’ “.
נפש וגוף את חובקת
ראשי ‘אחוות תורה’ מנסים להילחם בתחושה הזאת, של חיים מחוץ למחנה, בעזרת המחנה שהם בונים לכל הלומדים הקובעים עיתים לתורה ולמשפחותיהם.
“זה הרעיון שמסתתר מאחורי השם של ‘אחוות תורה’ “, מסבירה הרבנית לייבל. “יש תורה, ויש אחווה. אינכם עוד עלים תלושים. אתם שייכים למשפחה אחת גדולה, משפחה שבוחרת בתורה, משפחה שרוצה אתכם, כמו שאתם”.
בראשי חדשים, בסוכות ובפורים, מתאגדים הלומדים לחגוג ביחד.
אחד מהמפגשים הללו מתקיים בכל שנה בבית משפחת ארקדר. “יש לנו סוכה גדולה. מביאים כליזמר, והאווירה מאוד שמחה”, מספרת צילה. “אבל במקום לספר על סוכות בבית שלנו, אני רוצה לספר לך על פורים בבית של משפחת בינדר. אצלם תמיד התאספנו בפורים, וככה הכרתי את אשתו של הרב בינדר, נאוה ע”ה. אם הכתבה שלך היא על נשים גדולות, את חייבת לכתוב עליה.
“היא ממש חיה את המיזם של הכוללים. גם בתקופת המחלה, היא הייתה אופה ללומדים, מגיעה בעצמה לכולל כדי להביא להם את המאפים. היא הייתה אישה באמת גדולה”. צילה מתגעגעת.
בכ”ד בשבט התקיים כנס הצדעה לכל הנשים הגדולות של ‘אחוות תורה’.
“רצינו לתת לנשים את התחושה שהן שייכות למסגרת, שהן לא ציפורים נודדות ללא קן ובית”, הרבנית מראה לי את ההזמנה לכינוס. “אישה מסוגלת להתאמץ, אם היא יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון. זאת הסיבה שערכנו את הכינוס. כדי לייקר אותה. כדי לאשר באוזניה שמעשיה נכונים. כדי לקלף מעליה תוויות פגומות שהחברה הצמידה לה בחוסר צדק. כדי להזכיר לה שאין כמוה, וכל שלו – שלה”.
כשש מאות נשים הגיעו לכינוס, מקרוב ומרחוק, מייצגות את התורה, המתפרשת מקצה לקצה של ארץ הצבי. בזכותן.
“תשמעי סיפור חמוד”, מחייכת אילה. “כשבוע אחרי שבעלי התחיל לקבוע עיתים לתורה בכולל, קיבלתי הזמנה להשתתף בכינוס לנשים. התלבטתי אם לנסוע או לא, לא הכרתי אף אחת, והכינוס התקיים מחוץ לעיר, אבל בסוף נסעתי. היה כינוס מדהים. התחזקתי. התרגשתי. הכרתי עוד נשים, כמוני, מהאזור שלנו. הרגשתי שקיבלתי סוג של בונוס. כאילו השם אומר לי: יפה שהתפללת על התורה של הבית שלכם, והנה, עכשיו, קבלי משהו בשבילך”.
תורה, אנו בנים לך
“נפשי בכפי תמיד, ותורתך לא שכחתי” (תהלים קיט)
“הנה נא ידעתי כי יתלחשו עלי: ‘הלא זה האיש אשר ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ, תורתו אימתי נעשית?’ והתורה העידה, לא מעבר לים היא, שאינה מצויה לא בתגרנים ולא בסחרנים.
דע לך אחי, כי נסיעתי למרחקים לא היה לקבץ עֹשר, כי אם לפרנס בני ביתי, וברוך אשר עשה לי הנפש הזה שלא לאהב ממון מעודי.
ודע לך אחי כי האיש היהודי, אם יעזוב את התורה ומתרחק ממנה אז גם היא מתרחקת ממנו, אבל אם אין דעתו לעזבה, רק שאנוס הוא ואי אפשר לו לדבק בה, חס וחלילה שתרחק ממנו, רק שתשב ותצפּה עוד אליו.
ועלי יעידו שאף בנסיעתי לא מנעתי לקחת עמי גמרא ומשנה ומקרא וקימתי בעצמי, ‘אל תעזבה ותצרך’ ו’אף חכמתי עמדה לי’ כי בנסיעתי לדרך — דעתי עליה, ובישיבתי בחנות — דעתי עליה אפילו בשעת משא ומתן — דעתי עליה, על התורה הקדושה — דעתי עליה”. (מתוך הקדמת רביאברהם דנציג לספרו המפורסם, ‘חיי אדם’)
“זה ה’טיפ’ שאני לוקחת אתי לחיי היומיום שלנו. מי שרוצה לדבוק בתורה – התורה דבקה בה”, ריקי פותחת בפניי את ה’חיי אדם’, את לבה. “זה בעצם לא ‘טיפ’, זה חוק יסוד”, ריקי מתקנת את עצמה. “כדי לזכות בתורה, נדרש ממני רק לתת דעתי עליה. אחר כך היא תחזר בעצמה על האכסניות שאפתח בפניה”.
“זאת היכולת הנדירה של הנשים”, מתרגשת הרבנית לייבל. “נותנות דעתן עליה. משתמשות בדעת ובבינה יתרה שבה בורכו, כדי להשיב רוח של תורה בבית. אישה אינה אמורה לדחוף את הבעל ללמוד. שום בעל אינו מעוניין באישה שתתפקד גם כאם… אישה טובה, חכמה, היא אישה מאפשרת, נותנת. בחיוך, ברצון משותף, בלב שלם”.
ללי גרינוולד מאששת את דבריה של הרבנית. בעלה של ללי לומד בכולל ‘אחוות תורה’ בסניף פתח תקווה בערב. הוא אברך במשרה מלאה, לא ממש שייך לקונצנזוס של הכתבה. זאת הסיבה שעד כה לא דובבתי את ללי. זאת הסיבה שאני עושה את זה כעת:
“גדלתי בבית עם אבא עובד. כשהייתי ילדה, אימא שלי נלחמה כדי שאבא שלי ילך לשיעור פעם בשבוע. גדלנו, התחתנו, הפכנו להורים בעצמנו. אבא שלי עדיין עובד. הוא הולך לשיעור כל יום, וזה קרה רק בזכותה של אימא שלי”.
חושבת על נשות ‘אחוות תורה’, על התשובה שלהן לשאלת הגמרא ‘נשים במאי זכיין?’ אולי יום יבוא והילדים שלהן יספרו על אימא, שהכול קרה בזכותה. זה יקרה. בלי אולי.
“האזינה עמי תורתי” (תהלים עח)
כשאני מתרוממת על רגליי במטרה להיפרד מהרבנית, עיניי לוכדות מיצג מרהיב.
על מדף נמוך ניצב משלוח מנות שקיבל הרב מתלמידיו. דמותו של הרב ממוקמת בלב יצירה אמנותית: סטנדר, ארון קודש ובית מדרש, מפוסלים בחומר צחור ותלת ממדי. הרבנית שואלת אותי במשובה, אם אני מזהה את החומר שממנו פוסלה היצירה. אני מכווצת את גבותיי. לא מצליחה לזהות.
רק אז היא מגלה לי, שהיצירה מעוצבת מ… נשיקות קצף קטנות, לבנות ומתוקות.
וזאת הנשיקה שאני לוקחת אתי בצאתי. את התובנה, שככה בונים בית שמרכזו תורה.
בנשיקות קטנות. בנגיעות של סוכר. באמונה שזה מתוק. וזה ממנו. וזה שלו.
