“בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו נפשי היחידה” – מילים אלו של רבי אליעזר אזכרי, בעל ספר ה’חרדים’, מבטאות אמת יסודית: גם אם העולם כולו יתמלא בקדושה וטהרה, כל עוד ליבנו הפרטי אינו פנוי להכיל קדושה זו, היא תישאר מוסתרת מעינינו.
על בסיס מילים אלו חיבר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ”ל את אחד השירים המשמעותיים ביותר בדורות האחרונים: “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה”. לפי עדות תלמידיו, אחד המאורעות שהיוו השראה לכתיבת השיר היה חוויה מטלטלת שעבר הרב.
ביום ראשון, ה’ באלול תש”ל, נחטף מטוס על ידי ארגון אש”ף ובו הרב הוטנר, רעייתו, בתו וחתנו הרב יהונתן דייוויד. במשך שלושה שבועות נוראים שהה הרב בשבי, חלקם במעצר מבודד, כששני מחבלים משמשים כשומרי ראש. במשך שבוע שלם לא ידע הרב מה עלה בגורל משפחתו ותלמידיו שהוחזקו במקומות אחרים. רק בימים האחרונים אוחדה המשפחה במתקן מעצר משותף, בתנאי צפיפות קשים. מזונם הצטמצם בעיקר לזיתים ובננות, עם מעט שתייה למרות החום הכבד.
עולם התורה כולו התגייס למאמצי השחרור. לאחר שבועות של משא ומתן אינטנסיבי, שוחררו הרב הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין. הרב איבד עשרים קילוגרם ממשקלו, וגם חתנו ותלמידיו נראו תשושים עם שחרורם.
אלפים התכנסו באמריקה לקבל את פניו, כולל תזמורת מכובדת. אולם כאשר נכנס מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל, הורה מיד להפסיק את הנגינה בנימוק שכל עוד נותרו שישה חטופים בעמאן הסובלים בארץ עוינת, אין זה ראוי לחגוג.
מסופר כי בעת שביו, דרש הרב הוטנר מחוטפיו מיץ תפוזים במקום מים רגילים, בטענה שכך מתאים לרב. להפתעת הכל, השובים נענו לדרישתו. עוצמתו וקדושתו הפנימית האדירה של הרב הצליחה להשפיע גם על מחבלים אכזרים.
המלבי”ם בפירושו על הפסוק “ועשו לי מקדש” בפרשתנו מלמדנו: “שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו”. מאז נמשכת השפעת ה’ בעולם לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה. הוא מדגיש שכל אחד מאיתנו מצווה לבנות מקדש בחדרי לבבו, להכין את עצמו להיות משכן לשכינה, כפי שנאמר לדוד המלך שהוא עצמו יהיה בית לה’. כך לדורות – כל אחד נדרש לבנות מקדש בליבו ולהכין מזבח להעלאת כל חלקי נפשו לה’, עד כדי מסירות נפש לכבודו בכל עת.
