יוסף מרבה לבכות. במהלך הפרשיות האחרונות שבספר בראשית אנו מוצאים אותו בוכה לא פחות משבע פעמים. הוא בוכה כשהאחים מופיעים לפניו והוא בוכה כשמביאים אליו את בנימין. הוא נותן קולו בבכי כשהוא מתוודע לאחים, והוא בוכה על צווארי בנימין. הוא בוכה במפגש עם אביו, והוא שב ובוכה בפטירתו. לסיום, בפעם השביעית, הוא בוכה כאשר האחים חוששים שישנא אותם לאחר מות אביהם. לא מצינו בכל התורה מישהו שבכה כל כך הרבה פעמים כמו יוסף.
יש לציין שיוסף אינו בוכה אלא מאז שנעשה שליט על הארץ. כשהאחים זורקים אותו לבור הוא מתחנן אליהם (בהתחננו אלינו) אך אינו בוכה. גם כשנזרק לבית האסורים על לא עוול בכפו, הוא אינו משמיע קול. הלוא דבר הוא. חייו לא היו קלים קודם לכן. הוא נדחה על ידי אחיו, הושלך לבור על מנת להורגו, נמכר לעבד, נזרק לבית הסוהר – ובכל אלו הוא לא משמיע שום קולות שבירה. כיצד ייתכן שדווקא עם עלייתו לשלטון הוא מתגלה כמי שבוכה שוב ושוב.
כאשר יוסף יצא מן הבור ונעשה משנה למלך, הוא לא קרא לאביו. מן הפסוקים עולה כי מחשבתו הייתה להשתקע במצרים ולהתנתק ממשפחת יעקב. לבנו הראשון הוא קורא מנשה – כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי, ולבנו השני הוא קורא אפרים – כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. שתי השמות יחד מעידים על כך שהוא שוכח את משפחתו ואת עברו הקשה ובוחר לצמוח מחדש בארץ מצרים.
באופן טבעי, מי שעבר צרות צרורות שכאלה והתנתק ממשפחתו, ליבו מתקשח ונעשה לאבן. וכאשר ניתנות מושכות השלטון בידי אדם כזה, הוא צפוי להחזיק בהן בעריצות. כל חייו היכו אותו, דחו אותו, ביזו אותו, ועתה הוא נעשה למשנה למלך באימפריה הגדולה בעולם. אדם רגיל היה מפנה את כל מה שספג, כלפי אלו שחוסים תחתיו. והופך לרודן, נטול רגשות ולא־אכפתי לזולת.
אך דווקא בנקודה זו של העלייה לשלטון, נוהג יוסף בהנהגה מיוחדת של רגישות. כדי לא להפוך לבעל מום, הוא הולך עד הקצה האחרון בפתיחת הלב. אל מול אותה משפחה שהרחיקה אותו, שביקשה להרוג אותו, אותה משפחה שהוא ניסה למחוק מזיכרונו. הוא אינו מקשה את ליבו כנגדם, אלא פורץ בבכי.
דבר נוסף יש ללמוד מתוך בכיו של יוסף. והוא, הערך הגדול של קרבת משפחה. היכן יוסף בוכה? מול משפחתו. אל מול האחים, בנימין ויעקב. גם אם הוא חשב לנתק את עצמו ולשכוח ממשפחתו, המפגש עם המשפחה שבר זאת. הוא מבין שהוא לא באמת יכול לשכוח אותם.
כי סוף סוף, אדם אינו יכול למחוק את הזהות שלו, והזהות שלו בהכרח קשורה בעבותות אל משפחתו. אדם שמבקש לגבש זהות חדשה, מנותקת מכל שורשי העבר, הוא שברירי, הוא גר. ומהנהגת יוסף יש לנו ללמוד, כי גם אם נדחה אדם ממשפחתו, גם אם ביקשו להרחיקו מהסתפח בנחלת ה’, אסור לו לוותר בקלות על החיבור לבית אבות. שלא יחשוב בלבו שהוא יוכל לשכוח את העבר ולפתוח עתיד חדש ומנותק. משמעות הקשר המשפחתי על פי התורה אינה רק קרבת דם, אלא חיבור לשרשרת הדורות. זהות קטועה, חסרת שורשים, לא תצמיח פירות כמו ענף המחובר לאילן ששורשיו נטועים דורות רבים אחורה.
