לקוראיי היקרים, הורים ומחנכים.
פעם בכמה שבועות פונה אליי קורא יקר וכותב לי משהו בסגנון הזה: ״הטורים שלך נפלאים, אבל הם נשמעים לפעמים ביקורתיים כלפי צוותי החינוך״. אז אולי כדאי ש״נפתח את זה״? יתכן שתהיתם, גם מי שלא כתב לי, מדוע אני בוחר להדגיש פערים ואתגרים במקום להתמקד רק בשבחים ובהישגים של מערכת החינוך שלנו. ברצוני להקדיש את הטור הנוכחי להסבר ולחשיבות הביקורת הבונה כמנוע לצמיחה וחדשנות.
כאשר אנו מתבוננים בארגוני החסד המפוארים שהוקמו בישראל כדוגמת “עזר מציון”, “יד שרה”, “איחוד הצלה” ורבים אחרים – האם שאלנו את עצמנו כיצד נולדו יוזמות אלה? כל אחד מהארגונים הללו התחיל מאדם אחד שהביט במציאות והעז לומר: “זה לא מספיק טוב. אפשר לעשות יותר״.
הקמתם של ארגונים אלו היא ביקורת נוקבת על משרדי הרווחה, הבריאות ואחרים, ויחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר עליהם.
הביקורת, במהותה הטהורה, אינה הרס אלא זיהוי פערים בין המצוי לרצוי. היא נקודת המוצא לכל תיקון ושיפור. חז”ל לימדונו: “קנאת סופרים תרבה חכמה” – אותה תחושת אי-נוחות מול הפער בין מה שיש למה שיכול להיות היא המניע העמוק ביותר לחדשנות ולמצוינות.
כל חזון משמעותי בהיסטוריה האנושית נולד מההכרה שהמציאות אינה מושלמת. מנהיגי אמת ראו את החֶסֶר, ובמקום להשלים עמו, הפכו את תחושת הביקורת למנוע פנימי רב עוצמה שהניע אותם לפעולה. מנהיגות מיטיבה אמיתית צומחת תמיד מתוך רגישות לפערים בין המציאות הקיימת לבין הפוטנציאל הטמון בה. המנהיג רואה לא רק את מה שיש, אלא בעיקר את מה שיכול וצריך להיות.
מהביקורת אל המעשה
ביקורת אמיתית אינה מסתיימת באנחה של תסכול. היא מתחילה בזיהוי הפער ומובילה למעשה של יצירה ותיקון. כאשר אדם משקיע את כוחותיו לא רק בזיהוי החסר אלא גם בבניית הפתרון, הוא הופך לשותף בתהליך התיקון האלוקי של העולם.
כאן טמון ההבדל המהותי בין ביקורת הורסת לביקורת בונה. ביקורת הנובעת מאהבה עמוקה, משייכות וממחויבות אינה מרחיקה אלא מקרבת. היא אינה אומרת “אתם כשלתם” אלא “אנחנו יכולים להצליח יותר”.
מקובלנו כאנשי חינוך ש”כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה” (בראשית רבה). אהבה אמיתית אינה מתבטאת רק בקבלה מוחלטת, אלא גם בדרישה אוהבת להתקדם ולהשתפר. כהורים וכמחנכים, האם איננו מבטאים את אהבתנו העמוקה לילדינו כאשר אנו מציבים בפניהם אתגרים ומצפים מהם למצוינות?
אז איך עושים את זה?
ביקורת בונה פועלת בארבעה שלבים. הראשון, זיהוי הפער – הכרה אמיצה במה שחסר או דורש שיפור. השני: יצירת חזון – יצירת תמונה ברורה של המצב הרצוי. השלישי: יצירת חיבורים – חיבור אנשים הרואים את אותו הפער ומחויבים לתיקונו. והשלב הרביעי: פעולה יחד – עשייה קונקרטית המתקדמת צעד אחר צעד אל החזון.
כאשר ביקורת עוברת את ארבעת השלבים הללו, היא הופכת מדיבור למעשה, מתסכול ליצירה, ומפירוד לאחדות סביב מטרה משותפת.
לכם, המחנכים העוסקים במלאכת הקודש של חינוך ילדינו, אני קורא: אל תחששו מביקורת הנאמרת מתוך אהבה ושייכות. קבלו אותה כמתנה וכהזדמנות. הביקורת הבונה היא הכלי המשמעותי ביותר שלנו לצמיחה. היא כמו מראה המשקפת לנו לא רק מה שאנחנו, אלא גם מה שאנחנו יכולים להיות. נסו לקבל ביקורת מתוך שליטה, בגרות, שמחה והקשבה, גם כשהיא לא מנוסחת נכון או מדויקת, ותראו שהיא הופכת למתנה.
ואל תחששו להיות ביקורתיים בעצמכם. לזהות פערים, לחלום על פתרונות, לגייס שותפים לדרך. כך נבנו כל ההישגים שאנו כה גאים בהם היום, וכך ייבנו גם ההישגים שיהיו מקור גאווה לדורות הבאים.
כולנו, הורים ומחנכים כאחד, שותפים למסע המופלא של עיצוב העתיד. וביקורת בונה, כזו הנאמרת מתוך אהבה ושייכות, היא המצפן המכוון אותנו בדרך לחינוך טוב יותר ולחברה טובה יותר.
בהצלחה!
שניאור
