רבות נחקר ונכתב על גידול ילדים. חובה עלינו לדעת שישנו עיקרון קריטי בתורת החינוך ששונה במהותו אצל יהודים מכל באי עולם. אם אצל כל העולם גידול הילדים זהו שלב של מעבר טכני עד שהקטנים יגדלו ויֵצאו לדרכם, אצלנו המטרה היא עכשווית. לגדל דור של אוהבי ועובדי ה’ עכשיו וגם לעתיד.
המושג “גירסא דינקותא” מעיד שלא מדובר בשלב טכני בלבד, אלא יעד ומטרה של ממש בפני עצמם. אם לכאורה היה ניתן לדלג על השלב הזה, זו לא אופציה שקיימת מבחינתנו, כי הוא יעד בפני עצמו.
לפעמים הקושי בשנים האלו, במיוחד בגיל ההתבגרות, הוא כמעט בלתי נסבל. איך ניתן לצלוח אותו?
אחד מרגעי השיא בהם יעקב אבינו נותן סקירה על חייו כלולים במילות הפסוק: “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ”. רש”י מביא את דברי התנחומא: “מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין”. שבע תחנות שיעקב מציין, ומסכם.
הרש”ר הירש מאיר לנו בביאורו על הפסוק את ביאור המילה “רחמים” שלא מדובר ברחמנות אלא ברחמים. רחמים זוהי מידה ייחודית שבין בורא עולם לעם ישראל, ובתוך התא המשפחתי, מלשון “רֶחֶם” כלומר שהגיעו מאותו רחם. לעומת זאת, רחמנות היא מידה עממית של השתתפות בצער וכדומה, לצאת ידי חובה, לעומת רחמים שזו התמסרות עמוקה וכנה ביותר לזולת. יעקב מתפלל שהאיש שהשבטים עומדים לפגוש יתייחס אליהם ברחמים, דהיינו התמסרות עמוקה ואכפתית ולא רק בגינונים כלפי חוץ.
הרש”ר הירש מבאר (פרק מג פסוק יד) וזו לשונו: “רחמים”, המידה המציינת את אומתנו (יבמות עט.) היא יותר מהשתתפות בצער. המלה נגזרה מ”רחם”, המציין את כוחה העמוק ורב ההקרבה של נפש אחת למען התהוות נפש אחרת, את מסירת כל הדם והכוח למען תתהווה ותשתכלל נפש אחרת. “רחם” הוא משכן ההתמסרות העמוקה ביותר. וגם אחר כך, משנשלמה היצירה, ישפיע הרחם לא רק השתתפות בצער הבוכה, אלא השתתפות גדולה עוד יותר בשמחת הצוחק. בת-צחוק של ילד על ברכי אמו מפצה על נדודי שינה ויגון של שנים. מ”רחם” זה נגזרה מידת הרחמים. מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באשרו”.
היכולת של הקרובי רחם להכיל מסירות נפש היא מובנת באישיותם, ויש לה יעד ברור: “מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באשרו”. ההורים עתידים לקבל נחת כזה שיפצה אותם על כל נדודי השינה וכאבי הלב: “אשרו” – שלו! אך לאורך הדרך כל נקודת הצלחה קטנה כגדולה היא מנת דלק נוספת בנסיעת היעד של נחת יהודי טהור אל האושר של הבן.
ומה עלינו כהורים לעשות כשקשה בדרך? אומר רש”י על פסוק זה: “מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה, הריני מתפלל עליכם”. תפילה! תפילת האם ותפילת האב, הם אבני דרך יסודיים בהצלחת דרכו של הילד. לעיתים עושים אנו את כל ההשתדלות אך שוכחים את העיקר: תפילה.
הרבה נחת.
