בפרשת וארא ישנן התפתחויות משמעותיות, שמולידות בסופן את יציאת בני ישראל מעבדות לחרות. ברקע המתרחש, ניתן לראות את הקוטביות בין שליח ה’, משה רבנו, לבין העריץ ממנו שואפים להיגאל, פרעה, זאת על אף שילדותו של משה הייתה בבית פרעה.
כבר בפרשת שמות, משה מהסס שוב ושוב מלקבל את שליחותו של הקב”ה, בטענה ש’לא איש דברים אנוכי’, ואף בפרשה זו נשמעות טענות אלו; ‘ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים’, ולאחר מכן, ‘הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה’. הססנותו של משה אינה שולית. אנו נתקלים בה שוב ושוב.
לצד תכונה זו, יש להדגיש, עוד בהיותו בבית פרעה, מתוארת גבורתו של משה, בהצילו את העברי מן הנוגש המצרי.
לעומת זאת, פרעה, ‘יריבו’ של משה, זה אשר הוטל עליו להילחם בו, הוא שליט מוחלט, חסר היסוסים בכוח שלטונו, כזה שכדברי יחזקאל האמין ש’לי יאורי ואני עשיתיני’. וכתשובתו למשה ‘מי ה’ אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה”, מביע חוסר עניין מוחלט.
במחקר מתארים את דמותו של פרעה, כ’מתווך’ בין העולם העליון לעולם האנושי. עמדתו זו, על פי אמונתם, איפשרה לו שלטון ורתימת חוקי הטבע לאיזון הסדר הקוסמי. שלטונו זה של פרעה בא לידי ביטוי בנילוס, שהיווה מוקד לפולחן דתי. אחד מן הטקסים שנחוגו על שפתו ולכבודו של נהר הנילוס הוא ‘חג ההצפה’, בו הנילוס עולה על גדותיו, ועל פי אמונתם זוהי מחווה של פוריות על ידי אל הנילוס השולט בו לצידו של פרעה.
מוחלטות זו של פרעה, באה לידי ביטוי אף בהצדקת עונשו, על אף שעקשנותו הייתה מכוונת מהקב”ה [וכבר עסקו בקושי זה כמה מן הראשונים], זאת מאחר ועקשנות זו עומדת בבסיס אופיו הבלתי ניתן לערעור.
ישנו אפוא פער יסודי בין קווי דמותו של משה, לבין אלה, להבדיל, של פרעה.
כאשר פרעה מייצג את השליט מלא הביטחון, עובדת היותו שליט אינה מותירה מקום לבלבול. זאת בעוד משה, העניו מכל אדם, מגלם דמות מפתיעה של מנהיג.
ניתן לראות בהתנגשות עקרונית זו, בין זה המוחלט, העיקש, שמייצג פרעה, לבין זה ההססן, מלא הענווה, המיוצג בגאון ובגבורה על ידי משה רבנו, יתרון משמעותי, שלעיתים, יכול להיות בעוכריו של הנרטיב המוחלט.
הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’
