במשנה בסוף מסכת תענית נאמר: “אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים”. והגמרא אצלנו (בבא בתרא קכא, וגם במסכת תענית) תוהה: בנוגע ליום הכיפורים ניתן להבין למה הוא מוגדר כ’יום טוב במיוחד’, שהרי זה יום שיש בו סליחה ומחילה, וגם ניתנו בו הלוחות השניות, אבל מה מיוחד בט”ו באב? האמוראים מציעים שישה הסברים שונים, ומכיוון שיש ויכוחים בין הפרשנים לגבי חלק מההסברים, הרי שיש יותר משישה הסברים מה מיוחד בט”ו באב.
מאידך, על אף ריבוי ההסברים, אנו מכירים מהמשנה את אופיו של היום ומה התרחש בו בפועל. לפי המשנה בתענית, היום נשא אופי חגיגי שבו בני ירושלים יוצאים בכלי לבן שאינם שלהם (שואלים מחברים) בכדי לא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים ומבקשות מן הבנים לא להסתכל רק על היופי החיצוני. לכן יש מקום להעריך, כי כל ההסברים של האמוראים צריכים להסביר בסופו של דבר את האופי הייחודי של החג. יתר על כן, הרשב”ם אומר (קכ”א א, ד”ה יום שהותר) שהאמוראים לא חולקים ביניהם, אלא כל אחד התמקד באירוע אחר בעקבות רבותיו. נראה שיש ערך לנסות למצוא מעין מכנה משותף לכל ההסברים.
שמואל הסביר כי ביום ט”ו באב דרשו חכמים שהאיסור על בת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אחר הוא רק לדור המדבר, וכך ניתן היתר לכל בת ישראל להתחתן עם בן מכל שבט. כדאי לשים לב כי לא היה איסור גורף להינשא בין שבטים, אבל בוטלה מגבלה שיצרה פירוד בין השבטים. רבי יוחנן הסביר כי בט”ו באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל. כאן כבר מדובר על שבועה של ממש שנגעה לשבט שלם בישראל שהיה צורך להפר. שני הסברים אלו הם דרשה של חכמים שביטלה מגבלה היסטורית על איחוד בתוך עם ישראל.
רב נחמן הסביר כי ביום זה כלו ‘מתי מדבר’ וחזר הדיבור אל משה, לאחר שהושלמה גזירת חטא המרגלים על דור המדבר. עולא הסביר כי בט”ו באב ביטל הושע בן אלה מלך ישראל את השומרים שהציב ירבעם בן נבט שמנעו מבני ממלכת ישראל לעלות לירושלים. ואילו רב מתנה הסביר, כי בט”ו באב היה ניתן לקבור את הרוגי ביתר אחרי שנים שגופותיהם לא שוחררו לקבורה. שלושת ההסברים הללו בולטים בכך, שבעצם היה ניתן להגדירם כאבל, מעין ‘חגיגת עניים’, חגיגה על סילוקו של משהו שלילי.
ההסבר האחרון, של רבה ורב יוסף, הוא שזה היום שבו הפסיקו לכרות עצים למערכה בשל מזג האוויר הקריר, ולכן כל העצים למקדש נכרתו לפני תאריך זה. ובט”ו באב, חוגגים את סיום המצוה (המהרש”ל ב’ים של שלמה’ בסוף פרק שביעי של בבא קמא למד מכאן את החשיבות של סיום מסכת). ההסבר האחרון נותן לנו פתח להבין את המשותף לכל ההסברים – יש שמחה מיוחדת בסיומו של שלב ובמעבר לשלב הבא, גם אם מדובר בסיום של מצוה, וגם אם מדובר בסיום של גזירה או של פירוד שנועדו למטרה מסוימת.
השמחה שבסיום ובמעבר לשלב הבא היא שמחה מהותית וטבעית לאדם שמטבעו חפץ בהתחדשות, והיא מסמלת את יצר החיים והשמחה שבחיים. לכן טבעי שהאופי של יום זה כולל בתוכו את חדוות הנעורים והחיים שבאים לידי ביטוי בבני ובנות ירושלים שמבקשים להמשיך את הדורות הלאה, ומתבקש ששמחה זו תהיה ללא מעמדות ומגבלות חיצוניות של מעמדות כלכליים ויופי.