וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה … לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (שמות ד, י)
דבריו של משה רבנו נאמרים בסופו של משא ומתן ממושך בינו לבין הקב”ה בעניין שליחותו. משה לא ממהר להיענות לשליחות, וטוען כלפי הקב”ה שהוא אינו מתאים לתפקיד.
במהלך ימי הנדודים במדבר ישנם מקרים נוספים בהם משה רבנו כביכול בא בדברים עם הקב”ה, כך לאחר חטא העגל ובמקרים נוספים. האם זו התגובה לה היינו מצפים ממשה רבנו עבד ה’?
התבוננות בתורה ובנביאים מלמדת שלא פעם הנביאים נוקטים בדרך זו, ומול ציווי ה’ הברור הם שואלים, מקשים ומעמידים צד אחר. מאברהם אבינו איש האמונה שמבקש מה’ שלא להפוך את סדום וטוען כלפיו ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט’, ועד נביאים כאיוב ויונה.
נראה שיש ללמוד מכך רעיון חשוב בעבודת ה’. ישנן שתי צורות יסודיות של יחס בין הקב”ה לאדם: הראשונה, התבטלות מוחלטת לרצון ה’. האדם איננו מביא ליחסים את עצמו ואת עולמו האנושי אלא להפך, הוא מבטל אותם כלפי הצו האלוקי. צורת יחס זו היא הבסיס עבור כל אדם מאמין שצריך להיות מוכן למסור את נפשו עבור קיום מצוות ה’ גם אם הוא איננו מבין אותן.
אך ישנה גם צורה נוספת של עמידה מול ה’, ובה האדם מבקש לקחת חלק ולהשתתף באופן פעיל בהגשמת רצון ה’, ומתוך כך הוא מעוניין להבין את ציווי ה’ ואת רצונו, דא עקא שהבנה זו נעשית בהכרח בכלי ההשגה האנושיים והמוגבלים של האדם וממילא מן הסתם יהיה פער בין רצון ה’ האינסופי והמוחלט לאופן שבו אותו רצון נקלט אצל האדם שמקבל אותו ומערב בו בהכרח את עולמו האנושי.
זהו איננו חיסרון בקיום הציווי, אלא להפך: הקב”ה ברא את האדם כדי שיהיה שותף במעשה בראשית והטיל עליו את החובה לפעול לתיקון עולם במלכות ש-די, ובכך מצפה מהאדם “להוריד” את הרצון האלוקי אל העולם ולהתאים אותו אליו כדי שיוכל להתממש, ולאדם ניתנת הזכות והחובה לתת את חלקו בקביעת צורת קיום הצו האלוקי בפועל.
הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’
