הגמרא במסכת בבא קמא (נד:) שואלת: “מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם ‘טוב’, ובדברות האחרונות נאמר בהם ‘טוב’?”, ותשובתה: “הואיל וסופן להשתבר”. כלומר לפי שהלוחות הראשונים נשברו בסופו של דבר, לכן מלכתחילה לא נכתבה בהם המילה ‘טוב’.
עניין זה מעורר תמיהה. האם ייתכן שהדברות השניות עדיפות על הראשונות? והלוא על הלוחות הראשונים נאמר “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא”, ואילו את הלוחות השניים הכין משה. היעלה על הדעת שדווקא על הלוחות שהכין אלוקים לא יהיה כתוב ‘טוב’? הגמרא תולה זאת בכך שהם נשברו, אך זה עצמו טעון ביאור, כיצד דווקא מעשה האלוקים נשבר ואילו מעשה האדם נותר ונשמר.
התשובה היא כך: מתן תורה מציג בפנינו שתי דרגות של התגלות אלוקית, המתבטאות בשני סוגי לוחות הברית. הלוחות הראשונים ניתנו ברגע של התעלות רוחנית עליונה, כאשר עם ישראל עמד בשיא טהרתו. באותה שעה, פסקה זוהמתן של בני ישראל והם התרוממו לדרגת מלאכים, ראשם בשמיים וליבם פתוח לקבל את הלוחות שהם מעשה אלוקים ומכתב אלוקים. לעומתם, הלוחות השניים מייצגים מציאות ארצית יותר. הם נוצרו לאחר חטא העגל, כאשר העם ירד ממדרגתו הרוחנית הגבוהה. את הלוחות הללו פסל משה בעצמו. הכנתם בידי אדם מבטאת שזוהי התגלות המתאימה למדרגת האדם החי במציאות הגשמית ומתמודד עם ניסיונות היצר, טרדות הפרנסה ופיתויי העולם הזה.
הלוחות הראשונים היו מוכרחים להישבר דווקא משום שהם נעשו על ידי אלוקים. כאשר העם חזר למצבו האנושי הרגיל, הלוחות הללו כבר לא התאימו. שבירתם הייתה בלתי נמנעת, לא רק כתגובה לחטא העגל, אלא גם כביטוי לפער שנוצר בין הקדושה העליונה של הלוחות לבין המצב האנושי של מקבליהם. לכן משה שובר אותם, מתוך הבנה שאין טעם לתת לעם ישראל דרגות רוחניות בלתי אפשריות עבורם. ה’ מסכים עם פעולתו של משה ואומר “יישר כוחך ששיברת”. כלומר ה’ מכיר בצורך לחדש את הברית באופן שיתאים למצבו החדש של העם. זו הסיבה שרק הלוחות השניים, שהוכנו בידי אדם, התקיימו. בניגוד ללוחות הראשונים שהיו בדרגת גן עדן, הלוחות השניים מותאמים למציאות העולם הזה.
זהו עומק דברי הגמרא שבלוחות הראשונים לא נאמר ‘טוב’ לפי שסופן להישבר. תורה שסופה להישבר, שמתאימה רק לדרגה גבוהה ובלתי אפשרית, אינה בגדר ‘טוב’. תורה שמתאימה למציאות היא זו שראוי לכתוב בה ‘טוב’.
למרות כל זאת, שברי הלוחות הראשונים נשמרים בארון העדות לצד הלוחות השניים. מדוע? הלוא הם אינם מתאימים למציאות. התשובה היא ששברי הלוחות מזכירים את השאיפה לעלייה והתעלות. המציאות היומיומית מתנהלת לפי הלוחות השניים, אך הלוחות הראשונים מלמדים שיש לשאוף גבוה. כי גם אם האידיאל המושלם בלתי אפשרי, הכרחי שנדע על עצם קיומו, ועצם השאיפה תביא אותנו להישגים משמעותיים.
למרות ההסתייגות האחרונה, עיקר מה שעלינו ללמוד מהגמרא הוא שהתורה אינה משתבחת בכך שהיא מופקעת מהמציאות. זהו חידוש גדול, משום שלא אחת טועים בני אדם לחשוב שצריך לחיות את החיים לאור אידיאלים בלתי אפשריים ומנותקים מהמציאות. אולם האמת היא שטוּב התורה הוא דווקא בהיותה מסוגלת להאיר את המציאות האנושית המסובכת.
העיקרון הזה מובע בצורה בהירה בדברי המהר”ל (תפארת ישראל לה) בביאור הגמרא הנ”ל: “כי מלת טוב נאמר על המציאות שהוא מציאות ראוי וטוב, ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום וירא כי טוב, ולוחות הראשונים מפני מעלתם לא היו ראויים לפי המציאות העולם הזה ולכך אין ראוי שיהיה נכתב בהן טוב”.
