“אף על פי שחטא, ישראל הוא”, הוא אחד הביטויים השגורים בעולמנו לתיאור מעמדם של יהודים שהתרחקו לגמרי מהעולם היהודי, כולל מומרים שמתכחשים ליהדות.
בשיח היומיומי משפט זה נועד בעיקר לבטא את התפיסה שיהודי נשאר תמיד יהודי, ובספרות ההלכה – החל בתקופת הראשונים – ביטוי זה משמש ככלל הלכתי שגם יהודי מומר נחשב כיהודי (למרבית השיטות) לנושאים הלכתיים שונים, דוגמת ייבום, קידושין והלוואה בריבית.
מקורו של ביטוי זה נמצא בסוגיה שלמדנו לאחרונה (סנהדרין מד) שעוסקת בחטאו של עכן. קריאה צמודה של הסוגיה מעלה את השאלה, האם אכן זו הייתה המשמעות המקורית של הביטוי?
כזכור, עכן עבר על החרם שהוטל על העיר יריחו. אחרי עוון זה, עם ישראל נכשל במלחמת העי, ונפלו 36 מישראל. הקב”ה אומר ליהושע כי “חטא ישראל, וגם עברו את בריתי” (ז, יא) ועל כך דורשת הגמרא “חטא ישראל – אמר רבי אבא בר זבדא, אף על פי שחטא, ישראל הוא”.
ניתן להבין את הגמרא בשני אופנים: האופן הראשון הוא שהגמרא מתייחסת ל’עכן’, ואע”פ שהוא חטא, הוא ישראל. וכך פירש המהרש”א בחידושי אגדות שלו. קריאה שאולי לא תואמת את פשוטו של מקרא, אך היא מסתדרת עם מגמת הסוגיה להגדיל את חטאיו של עכן, ולהקטין את חלק העם בחטא. לפי פירוש זה, השימוש המקובל בביטוי ‘אע”פ שחטא, ישראל הוא’ דומה למשמעות המקורית בסוגיה.
אך ניתן להבין, שהגמרא מדברת על עם ישראל כולו, שלמרות שהקולקטיב ‘עם ישראל’ חטא, הוא נשאר ישראל. רש”י מפרש כמו האפשרות השנייה. הוא כותב “מכך שלא נאמר ‘חטא העם’, עדיין שם קדושתם עליהם”.
גם המשל שהגמרא מביאה בכדי לחזק את דברי רבי אבא בר זבדא, מחזק את אופן הפרשנות הזו: “רבי אבא אומר, היינו דאמרי אינשי, הדס העומד בין סרפדים, שמו הדס, ונקרא הדס”.
אלא, שדווקא רש”י נחשב לראשון שהשתמש בכלל ‘ישראל שחטא ישראל הוא’ כדי להכשיר את המומר. בשו”ת רש”י (קע”א) כתב: “ישראל משומד לרצונו שקידש, קדושיו קדושין שנאמר חטא ישראל, אע”פ שחטא ישראל הוא”.
בתשובה אחרת (קע”ג) כתב: “יבמה שנפלה לפני יבם משומד צריכה חליצה … המשומד ישראל לכל דבר … שנאמר אע”פ שחטא ישראל הוא” (עמדה שונה משיטת הגאונים); ובתשובה נוספת (קע”ה): “הורה רש”י שאסור לקחת ריבית מישראל משומד” (נטען על ידי פרופ’ יעקב כץ [תרביץ כז, התשי”ח] כי חכמי ספרד עשו שימוש מופחת בכלל זה).
אך כאמור, ההתבססות של רש”י על מקור זה אינה בהירה, שהרי הפסוק עוסק ב’כלל ישראל’ כולו שחטא. יתרה מזו, המהרשד”ם (אבן העזר סימן י) טוען כנגד תשובותיו של רש”י שדברי הגמרא ‘אע”פ שחטא, ישראל הוא’ נאמר רק על עכן, ועכן חטא רק במעילה בחרם (לדעת המהרשד”ם, יתר הדרשות בגמרא על חטאיו הרבים, הן אסמכתא), ולכן כתבו חלק מהפוסקים (ראו לדוגמה שו”ת היכל יצחק להגרי”א הרצוג, אבן העזר ב צג): “על כרחנו אין כוונת רש”י להוכחה גמורה, אלא דרך צחות בלבד”.
גם ר’ משה פיינשטיין (אג”מ אבה”ע ד פג) כתב כי המחשבה של המהרשד”ם כי המקור ההלכתי של רש”י הוא האיזכור בגמרא של המשפט “אע”פ שחטא, ישראל הוא”, הוא ‘דבר זר ומשונה… טעות שפלטה קולמוסו’, והוא אף מוסיף שהגמרא כאן היא ‘דברי אגדה’.
לר’ משה פיינשטיין פשוט שהעובדה שדינו של ישראל מומר נשאר כישראל היא מסברא, מכיוון שלא מצינו בשום מקום שיש דרך להפוך להיות לא-יהודי.
