המשנה (בבא מציעא סה:) מציגה בפנינו מקרה בו אדם אומר לבעל חובו “אם לא תחזיר לי את החוב תוך שלוש שנים, השדה שלך תהפוך להיות שלי”. תגובתו של בעל החוב אינה מוזכרת במשנה, אך ניתן להבין שהוא אינו מוחה כנגד הסיכום הזה, ולכן המשנה קובעת כי אכן בתום שלוש השנים, אותה שדה הופכת באופן אוטומטי להיות של המלווה.
הגמרא מציגה מחלוקת אמוראים, האם השדה כולה הופכת להיות שייכת למלווה או רק החלק היחסי של החוב. אבל מעבר לכך, המקרה במשנה מעורר דיון ארוך בשאלה האם “אסמכתא קניא” או לא.
המשמעות המדויקת של המונח אסמכתא לא ברורה, אך המשמעות הכללית של המונח היא שבמקרה שבו יש מעין רובד סמוי להתחייבויות הגלויות, רובד שמביא לכך שהמתחייב לא מבין עד הסוף שהוא מתחייב, ייתכן שלהתחייבות הזו אין תוקף. כך לדוגמה, במקרה של משנתנו, בעל החוב מעריך כי במהלך שלוש השנים הקרובות הוא יפרע את החוב, ושתיקתו לנוכח האמירה הגורפת של המלווה, אינה משקפת הסכמה.
מכיוון שמוקד השאלה ב’אסמכתא’, הוא האם המקנה אכן התכוון להתחייב (יש שאלה אחרת שלא נדון בה היום, והיא ‘כיצד ההתחייבות בפועל חלה’, ש”ט), הרי שהגמרא (סו:) מציגה שורה של דוגמאות שלדעת החכמים עשויות ללמד, כי בעל החוב ‘גמר בדעתו’ להקנות את השדה שלו בגין החוב. כך לדוגמה, מציעים נהרדעי שכל מה שאנו מניחים שבעל החוב ‘לא גמר בדעתו’ להקנות את השדה שלו, זה דווקא אם אנחנו נמצאים אחרי שחלף זמן הפירעון, כי הוא מתבייש ולכן הוא אומר למלוה “כן, קח את השדה”. אבל אם מועד הפירעון לא הגיע (עומדים אחרי שנה אחת, ש”ט) ובעל החוב אומר “כן, השדה תעבור אליך”, הרי שהוא גומר בדעתו להקנות את השדה, כי לא ניתן לחשוב על מניע אחר, אם הוא לא היה מתכוון להקנות את השדה, הוא פשוט היה אומר ‘לא הגיע זמן הפירעון’.
אך הגמרא דוחה את זה, ואומרת, כי ייתכן שגם בתוך הזמן, הלווה אומר ש’השדה תהיה של המלווה’, אך הוא לא מתכוון להקנות, אלא רק להרגיע (להניח ולהסמיך) את דעת הלווה, ולוודא שהוא לא יטריד אותו גם אחרי שהחוב יחלוף.
הגמרא ממשיכה לעסוק בפסיכולוגיה של הלווה בדוגמאות נוספות, כך לדוגמה, רב פפא אומר “אם ביום האחרון של ההלוואה אנחנו רואים את הלווה שותה לשוכרה” אז אנחנו יכולים להניח שהוא רגוע מהחוב ומתכוון להקנות את השדה בגין החוב. אך רב אחא מדיפתי מעיר מיד, אולי להפך, “אולי הוא שותה יין דווקא כי הוא בלחץ מכך שהוא הולך לאבד את שדהו”, ואין לו גמירות דעת לאבד את שדהו. או במילים אחרות: שתי דוגמאות אלו מלמדות אותנו כי יש יותר מתגובה אחת נורמלית במצבי לחץ, אין נורמה פסיכולוגית שניתן להוכיח ממנה כי הוא ‘גמר בדעתו’ להקנות או לא.
לאחר מכן, רבינא מציע, כי גם אי אפשר להסתמך על התנהגויות כלליות (אמירות, שתייה וכדומה) אולי יהיה ניתן להסיק מהתנהלות פיננסית, אם אנחנו רואים שהוא מוכר את מטלטליו ולא מתפשר על המחיר, זה סימן שהוא לא בלחץ ושהוא לא דואג להשיג מזומן. אם הוא היה בלחץ, הוא היה מוכר בכל מחיר בכדי לפרוע את החוב. כך שניתן להסיק שהוא התכוון להקנות את השדה. אך גם על כך מעיר רבינא ואומר, שייתכן כי הוא מתעקש על מחירי המטלטלין כדי שלא תצא שמועה שהוא בלחץ כלכלי, שמועה שתכריח אותו למכור במחיר נמוך את הקרקע שלו.
הסוגיה מסתיימת במקרה ספציפי שבו ניתן להסיק כי האדם גמר בדעתו להעביר את השדה למלווה, אך מכל מקום למדנו, מסר שחשוב לא רק בחיים הכלכליים אלא גם האישיים, קשה עד בלתי אפשרי להסיק מתגובה התנהגותית מסוימת על מצבו הפנימי והנפשי של האדם. כמעט תמיד, יש יותר מפרשנות אחת.
