שיתוף

אנשים כשרים

קווים לדמותו של "מעמד ביניים" בין אדם נאמן לשקרן - וההשלכות על טענותיו בבית הדין

שיתוף

אנו מכירים היטב את החלוקה בין ‘אנשים נאמנים’, לבין ‘אנשים שאינם נאמנים’, בין ‘כשרים לעדות’ לבין ‘פסולים לעדות’. אדם שמוחזק כגזלן או רשע, הרי שעדותו לא מתקבלת ולשבועתו אין ערך. אך בסוגיית הגמרא בבבא מציעא (יז.) אנו נחשפים למעין ‘מעמד ביניים’, אדם שמצד אחד עדיין נחשב לאמין, אך מאידך, בסוגיה ממונית ספציפית, הוא איבד את נאמנותו והוא מוגדר בלשון הגמרא והפוסקים ‘הוחזק כפרן לאותו ממון’.

הגמרא מביאה סיפור שמדגים מצב כזה: שבתאי שהיה בנו של התנא רבי מרינוס, התחייב בתוך הכתובה לכלתו בעת נישואיה לבנו כי במקרה שהזוג ייפרד, הוא ידאג לשלם לה את שווי המעיל האיכותי שהיא הביאה מבית הוריה. לאחר זמן, הזוג אכן נפרד, והכתובה אבדה. כלתו של שבתאי דרשה ממנו שיעמוד בהתחייבותו, אך שבתאי הכחיש ואמר ‘לא היו דברים מעולם’ (כלומר, לא התחייבתי מעולם לשלם לך מעיל איכותי, ש”ט). אלא שלאחר מכן הגיעו עדים שהעידו כי שבתאי התחייב בכתובה לשלם את המעיל. שבתאי בתגובה שינה את טענתו ואמר “שילמתי לה כבר את המעיל”. במקרה כזה, הורה רבי חייא לשבתאי “הוחזקת כפרן לאותה אצטלה”, ולכן עליך לשלם לכלתך את שווי המעיל.

מדוע לא מקבלים את הגרסה המתוקנת של שבתאי?

ניתן למצוא בראשונים ובאחרונים מספר ניסוחים. יש שכתבו כי כשאדם אמר ‘לא היו דברים מעולם’, הוא בעצם הודה שלא פרע, ולכן הוא לא נאמן עוד לטעון ‘פרעתי’. אחרים (הרשב”א בתשובה) אמרו כי יש מעין חזקה שאחרי שדיון ממוני הגיע לבית הדין, האדם יפרע את החוב רק בפני בית דין ולא באופן פרטני, ויש שאף כתבו שמדובר בקנס שחכמים קנסו את מי שהעז לשקר בבית הדין (תומים סימן צ’ וראו גם בקצוה”ח סימן עט שכתב כי גזלן נאמן לומר החזרתי מכיוון שלא כפר בבי”ד).

בעולם הישיבות אוהבים לצטט בהקשר זה את דבריו של ר’ אלחנן וסרמן (קובץ שמועות בבא מציעא יב) שכתב כי מי ש’הוחזק כפרן’ אין לו ‘כח טענה’, כלומר, הנקודה איננה שמי שהוחזק כפרן הוא ‘לא אמין’, אלא ה’כפרן’ שאמר שההלוואה לא הייתה, איבד את היכולת לטעון טענות ולספר כי פרעתי.

הרמב”ם (טוען ונטען ו א) משלב את דין ‘הוחזק כפרן’ בתוך קביעתו הבסיסית כי על הטוען והנטען ‘לברר את טענותיהם’, לשיטת הרמב”ם (ראה בטור חו”מ סימן עה שהרא”ש חלוק עליו) על הנתבע להסביר למה הוא חושב שהוא לא חייב, הוא לא יכול להסתפק באמירה ‘לא נכון’. מרגע שאדם טען ‘לא היו דברים מעולם’, ולא הסתפק בטענה ‘אני לא חייב כלום’, הוא נעשה מחויב לסיפור הזה, ואם הסיפור הזה מתברר כסיפור שקרי, אנחנו כבר לא מקשיבים ליתר טענותיו, לפחות לא היום ולא בדיון הזה.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

דילוג לתוכן