בפרשת השבוע “ואת שני בניה”. ובזוהר הקדוש איתא “אמר רבי חייא וכי בניה ולא בניו של משה’? אלא משום שהיא השתדלה אחריהם בלי בעלה קראה להם התורה בניה ולא בניו”.
נמצאנו למדים, כיוון שמשה היה עסוק בשליחות גאולת ישראל ועול גידול הבנים נפל כולו על כתפיה של רעייתו ציפורה, לכן נקראו בניה ולא בניו.
זה חיזוק נפלא לתקופה שלנו בעקבות המלחמה בה האבות נמצאים בחזית בשליחות הגנת האומה וכל עול הגידול של הילדים נופל על צווארן של האימהות, באה התורה ומחזקת ומעריכה ומעודדת אימהות אלו ואומרת להן: ה’ יתברך רואה את המאמצים שלכן, אימהות יקרות, אתן לא שקופות. ועד כדי כך ה’ יתברך מחשיב אתכן שהוא מעניק לכן בלעדיות הורית “בניה ולא בניו”, מתוך הערכת ההשקעה הייחודית שלכן במצב הנוכחי.
בהמשך הפרשה “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”. וברש”י איתא: “לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה”.
נמצאנו למדים שמשה נצטווה ללמד ולמסור תורה באופן מיוחד וייעודי לנשות ישראל באופן המתאים להן ולהקדים אותן לגברים. וכל כך למה? איתא בילקוט שמעוני תהלים: “דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים”.
אנו רואים שלנשות ישראל היה תפקיד חיוני ומשמעותי מאוד לאורך מסע הגלות והגאולה ולכן כאשר מגיע כלל ישראל לתכלית הגאולה – מתן תורה – אזי ראויות הנשים לקבל את התורה בהתייחסות מיוחדת מתאימה ומכבדת.
כאז כן היום, כמה חיוני שנעריך כחברה, כאומה וכיחידים, את נשות ישראל, אימהות גיבורות אשר בצניעות ובסבלנות מטפחות, מגדלות ובונות את דור העתיד. ובפרט נעלה על נס את אימהות החיילים אשר בינינו, שממתינות בלב לא שקט לילדיהן אשר בחזית, בלב הלחימה, בתמיכה מרחוק.
אנו כחברה צריכים לזכור אותן ולתמוך בהן, כי הן עמוד השדרה שלנו כאומה.
