הגמרא קובעת שאיסור “לפני עיוור” חל רק כאשר החטא לא יכול להתבצע בלעדינו, למשל כאשר כוס היין האסורה נמצאת בעבר השני של הנהר, אך לא כאשר הנזיר והיין נמצאים באותו מרחב.
למרות זאת, קובעים התוספות, כי המושיט כוס יין לנזיר, אפילו כאשר שניהם נמצאים באותו מרחב והנזיר יכול לקחת את היין בעצמו, אמנם אינו עובר בכך על “לפני עיוור” מדאורייתא, אך הוא כן נחשב “מסייע לדבר עבירה”. זהו איסור מדרבנן, שעניינו האיסור לסייע ליהודי אחר לעבור עבירה והחובה להפרישו מן החטא. ואולם, לאיסור זה ישנם כמה יוצאים מהכלל, לפחות על פי חלק מהפוסקים, כפי שנפרט:
רק בשעת מעשה.
הפוסקים מבחינים בין סיוע לעבירה בזמן אמת, לסיוע המוגש שלא בשעת מעשה. ה”בניין ציון” וה”כתב סופר” קובעים כי איסור “מסייע” חל רק אם העבירה נעשית בשעת העזרה.
המקרה שבו עסק ה”בניין ציון” הוא מסירת כתב יד להדפסה בבית דפוס שיש בו פועלים יהודים, “ויש לחוש שידפיסו בשבת ועובר משום לפני עיוור לא תתן מכשול”. הוא מסיק שכיוון שמדובר “קודם שעת עבירה”, הדבר מותר.
השאלה שבה עסק ה”כתב סופר” היא האם מותר למכור לנוכרים לפני חגיהם מוצרים שישמשו אותם בפולחנם, כגון “שמן למאור ולבונה להקטיר”. ה”כתב סופר” פוסק להקל גם כאשר החנויות היחידות בעיר המוכרות מוצרים כאלה הן של יהודי, שכן “יש לחלק בין שעת עבירה לשלא בשעת עבירה, שבשעת עבירה החמירו יותר לסייע משלא בשעת עבירה”.
יהודים דתיים בלבד.
הש”ך פוסק כי איסור “מסייע” חל דווקא כשמדובר ביהודי שומר תורה ומצוות, אך לא בנוכרי או בישראל מומר.
לא חל באיסור דרבנן.
ה”פרי מגדים” נוקט שבאיסורים דרבנן חל רק איסור “לפני עיוור”, אך לא איסור “מסייע”.
>>זה קרה שעתיים לפני שבת. עמדתי לסיים את יום העבודה במשרדי החברה שלנו בלונדון. בדרך כלל הייתי יוצא מהעבודה באותה שעה בערך, שהותירה לי די זמן לנסיעה קצרה הביתה, להתכונן לשבת ולהגיע לבית הכנסת זמן־מה לפני תפילת מנחה כדי להספיק ללמוד משהו.
>>בדיוק כשהתכוננתי לעזוב, צלצל הטלפון. ראיתי על הצג שמדובר במנכ”ל, הבוס שלי, ולכן עניתי. קודם לכן ניסיתי להשיג אותו כדי לברר עניין דחוף. כשהתחלנו לדבר נזכרתי שהוא נמצא בישראל, שעתיים מאוחר יותר מלונדון, והערכתי שבדקות אלו השמש שוקעת בתל־אביב. הבוס שלי הוא יהודי לא דתי. האם היה מותר לי להמשיך לדבר איתו כאשר אצלו כבר נכנסה השבת?
>>ברגע שהבנתי שהשבת כנראה נכנסה כבר בתל־אביב, זירזתי את השיחה במטרה לסיימה מהר ככל האפשר. התקשרתי מיד לנשיא החברה, גם הוא יהודי דתי, שהיה באותה תקופה בנסיעה בארה”ב, ושאלתי אותו כיצד נהג הוא עצמו כשהמנכ”ל צלצל אליו מישראל אחרי כניסת השבת שם. הוא השיב לי כי הוא לא עונה לטלפון, ואם הרים בטעות את השפופרת – הוא מנתק מיד. האם גם אני הייתי צריך פשוט לנתק מיד?
ה”חלקת יעקב” עוסק במצב דומה: יהודי בניו־יורק קיבל שיחת טלפון מאירופה סמוך לכניסת שבת אצלו, כאשר באירופה השבת כבר נכנסה לפני שעות אחדות. על הקו היה יהודי שאיננו שומר שבת. הרב ברייש נשאל האם היה מותר ליהודי הניו־יורקי לקיים את השיחה. הוא השיב כי כל מי שלמד בישיבה ולו ימים ספורים בלבד, יודע שהמקבל שיחה כזאת עובר על “לפני עיוור” שהוא איסור גמור מדאורייתא, שהרי אצל המשוחח באירופה כבר נכנסה שבת, והוא מחלל שבת בעצם קיום השיחה בטלפון. באופן דומה – אך שונה – מובא גם בשם הרב עובדיה יוסף:
“מי שיודע שקרוביו החילונים בחוץ לארץ מטלפנים אליו מארה”ב לארץ ישראל במוצאי שבת שלנו, לא ירים את שפופרת הטלפון, משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה”.
אם כן, הן ה”חלקת יעקב” הן הרב עובדיה יוסף סבורים שאסור לענות לשיחות טלפון של יהודים שאינם שומרי מצוות לאחר שאצלם כבר נכנסה השבת. לדעת ה”חלקת יעקב”, זו עבירה על איסור דאורייתא של “לפני עיוור”, ולדעת הרב עובדיה יוסף – עבירה על איסור דרבנן של “מסייע”. מובן מאליו שאם אסור לקבל שיחה מיהודי שאמור לשבות עכשיו, על אחת כמה וכמה שאסור להתקשר אליו ביוזמתנו. כאשר היהודי הדתי נהנה מהשיחה, ישנו איסור נוסף מדרבנן של הנאה ממעשה שבת.
לסיכום: שיחת טלפון בינלאומית המתקיימת בין יהודי דתי שטרם נכנסה אצלו שבת ליהודי חילוני שאיננו שומר שבת, עצם המענה לשיחת הטלפון והמשך קיום השיחה הוא עבירה לכל דבר – איסור דאורייתא של “לפני עיוור” או איסור דרבנן של “מסייע”. נוסף על כך, היהודי הדתי נהנה מחילול השבת של בן שיחו החילוני, ובכך עובר על איסור נוסף מדרבנן, של “מעשה שבת”. לפיכך, דרך הפעולה היחידה האפשרית היא לנתק את השיחה, ואולי לומר לפני כן משהו כמו: “מצטער, צץ משהו דחוף. אני חייב לנתק”.
