דוד היה בחור סטנדרטי בהחלט, אח שישי מתוך תשעת בני משפחתו. גדל בתלמוד תורה שבו גדלו כל האחים שלו, ואז הוא הגיע לישיבה קטנה. שם ההורים שמו לב שמשהו מתחיל לחרוק. “זה לא אותו דוד שלנו, משהו קרה לו”, הפטיר הבעל לאשתו המודאגת ביום שדוד חזר הביתה ופרש לשינה מיידית. יום ועוד יום חלפו ודוד רק התרחק מהם.
במקביל, בטלפון הראשון שהוריה של נעמה קיבלו ממנהלת הסמינר, הם לא היו מופתעים. הם הרגישו עליה בתקופה האחרונה שהיא מנותקת, שהיא חיה בעולם משלה. ככל שניסו לדבר איתה, המצב החמיר. המנהלת התריעה שהמצב חמור, והיא בשלה.
וכך ביום בהיר אחד נזרקו להם נשמות קדושות ממקור חינוכם.
“הנוער של היום” – זהו משפט המפתח של כל תחילת שיחה העוסקת בנוער. “דור של מפונקים”, או יש שיאמרו: “דור המסכים”. הם לא יודעים להתמודד, הם מפונקים וחלשים, רוצים הכל ולא יודעים לתת כלום. ילדים חלשים……
אולם דווקא החלשים האלו מתגלים במלוא הדרתם ועוצמתם ברגעים שדווקא המבוגרים מתקשים – אם זה במלחמות, צרה בתוך המשפחה, ורגעי מצוקה שונים, כי כשהגלים חזקים – החזקים מתגלים!
אז מה באמת קורה פה עם בני הנוער האלו? למה הם נושרים ממסגרות, משדרים חולשה ופתאום מתברר שהם חזקים?
תורת גיל הנעורים
אוי לו להורה ומחנך שלא יודע את דברי הרש”ר הירש הבאים (פרשת נח פרק ח פסוק כא): “צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו ‘מנער’ מעליו רשמים טובים ורעים.
“צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע.
“בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע, – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות ‘ינערו’ עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד”.
ממשיך הרש”ר במתק לשונו: “וכך נטע הקדוש ברוך הוא בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות – כדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ’נעורים’: הצעיר משלח רסן, ‘מנער’ ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצוה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה”.
אין ספק שמופנה פה כתב-אישום בסתר אל אותם הורים ומחנכים שלא מאפשרים לבני הנוער להתנער ולבדוק את דרכי ומסלולי החיים. נער כזה הוא נייטרלי, איננו רשע ולא צדיק – הוא פשוט בודק את החיים.
אז מי אם כן הבעייתיים פה? הרש”ר לא מונע מעצמו להשחיז את סכינו כנגד ההורים והמחנכים הטועים: “המבוגרים, ולא הצעירים – הם הם הפקחים החכמים בעיניהם, השטופים בתאווה ורדיפת ממון, הלועגים לכל שאיפה ואידיאל ורואים בהם ‘חלומות נעורים’. משאדם מתבגר ויוצא מכלל נער, הרי הוא לומד להסתגל ולהיכנע, – אך הוא נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות, בזמנים רגילים – עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. אם יגיעו ימים, שגם הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, וגם הם יראו בו את ה’יצר’ והאידיאל של לבם, – הרי אלו ימים, שיהיה בהם צורך במבול חדש. אולם, מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט”.
נמצאנו למדים כי גיל הנעורים אינו תקופה של משבר או סטייה, אלא שלב התפתחותי הכרחי בדרך לבניית אישיות מוסרית בוגרת. דווקא ה’ניעור’ וחיפוש הדרך הם המעידים על בריאות נפשית ורצון לצמיחה אמיתית. האתגר האמיתי מוטל על כתפי ההורים והמחנכים – לאפשר את המרחב הזה תוך הכוונה מושכלת ואמונה בכוחות הטוב הטמונים בכל נער ונערה.
