אחת מהתכונות הבסיסיות של תשלומים בגין 'נזק', זו העובדה שאת תשלומי הנזק גובים מהקרקע המעולה ביותר של המזיק, וכפי שאומרת הגמרא (ב"ק ה.) 'כולן (כל הרשימה של 24 תשלומי הנזקים) כאבות לשלם ממיטב'. ואכן, המשנה במסכת גיטין (מח:) מסבירה כי מאחורי דין זה של תשלומי נזק מ'מיטב', יש עניין של 'תיקון העולם'.
הגמרא מביאה שם (מט:) תוספתא המצטטת את הסברו של ר"ש כי התורה חייבה את המזיק לשלם עידית, בכדי לייצר הרתעה מפני נזיקין. אדם יודע כי אם ממונו יזיק, קרקעותיו המעולות ביותר עשויות להילקח ממנו.
סוגיית הגמרא (ב"ק ז) עומדת על כך כי למרות החיוב של המזיק לשלם מהקרקע המעולה שלו, ישנה דרשה אחרת המאפשרת לו לשלם אפילו סובין. הגמרא מציעה ארבע דרכים עיקריות ליישוב המתח בין הדרישות:
ההצעה הראשונה מבחינה בין מקרה שבו הניזק משלם מרצונו (שאז הוא יכול לשלם גם 'סובין'); ההצעה השניה (רבא) סבורה כי דרישת מיטב היא דרישה כללית שחלה על כל סוג תשלום, כלומר, המזיק יכול לשלם 'סובין', אך עליו לשלם את ה'סובין' האיכותיים ביותר; ההצעה השלישית (רב הונא בריה דרב יהושע) שנפסקה להלכה בשו"ע, סבורה כי כל מטלטלין מוגדרים כמיטב, זאת מכיוון שרמת הסחירות שלהן גבוהה (ניתן למכור אותן בכל מקום ובקלות) וההצעה הרביעית (רב הונא בדף ט.) היא כי תשלום סובין אפשרי רק כשאין למזיק כסף או קרקע.
במסגרת מצומצמת זו לא ננתח את כל ההצעות, רק כדאי להבחין כי השיטה שנפסקה להלכה מחדשת כי דין 'מיטב' נועד בעיקר להיטיב עם הניזק ולהביא לו נכס ברמת סחירות גבוהה. אך שיטותיהם של רבא ורב הונא עדיין מחזיקות בעיקרון כי דין מיטב נועד גם להרתיע את המזיק ולגרום לו לחשוש מלהזיק ולשמור על רכושו שכן הוא עשוי לאבד את קרקעותיו ומטלטליו המשובחים ביותר.
מכל מקום, אין ספק כי היכולת לגבות מקרקעות משובחות היא פריבילגיה ייחודית לדיני נזיקין (וכלשון הגמרא בדף ז 'מה לבעל חוב – הדיוט – שכן ייפה כוחו בנזקין'). לשם השוואה, מלווה שנאלץ לגבות את חובו מקרקעות הלווה, גובה את הקרקע הבינונית ולא את הקרקע המעולה.
מצד שני, אנו יכולים לראות כי ההלכה מקילה בתשלומי המזיק. נביא לכך שתי דוגמאות: האחת, להלכה נפסק כי המזיק יכול לשלם 'סובין' על הנזק גם אם יש לו כסף, אך לגבי הלוואה נפסק כי הלווה לא יכול לשלם מטלטלין ואפילו לא קרקע בזמן שיש לו מזומן. השנייה, היא הסוגיה שלמדנו בדף י-יא, שמלמדת כי השברים שייכים לניזק, וייתכן שאף על הניזק מוטלת החובה לפנות את הנבילה ולטפל בה (ראה רא"ש סימן יא, כי דברי הגמ' שעל המזיק לטפל בנבילה, היינו רק 'תשלום ההוצאות', אך חובת הטיפול מוטלת על הניזק), וזאת בשונה מגנב וגזלן, שם הגנב לא יכול להשתמש בשברים כתשלום (לפחות לפי שיטת רש"י והרמב"ם).
הדרך להבין את ההבדל בין הסוגיות, זו הסתכלות רחבה על שיקולים של ארגון החברה. בדיני נזיקין אנו רוצים לצמצם את הנזקים למינימום מחד, אך איננו רוצים שאנשים יימנעו מלפעול בכלל במרחב מרוב חשש שמא יזיקו. כמו כן, איננו רוצים שאנשים יתנהלו ברשלנות מתוך ידיעה שכל נזק שיארע להם יפוצה במלואו ללא שום הפסד. ולכן קבעה ההלכה שמחד יש להרתיע את המזיק בכך שאנו מחייבים אותו לשלם ממיטב, אך מאידך, מטילים על הניזק את החובה להתעסק עם השברים, כך שגם הוא יגביר את השמירה על עצמו.
לעומת זאת, בהלוואות עלינו לוודא כי מתקיים שוק אשראי, ולכן חשוב שהלווה יקבל נכס נזיל במיוחד ולא סובין. אך מצד שני, איננו רוצים שידחפו הלוואות לאנשים בכח, ולכן המלווה לא גובה מעידית (מפורש בגמרא בגיטין מט).
בנוגע לגנב וגזלן, זו תופעה שאנו רוצים למחוק לגמרי מהמרחב, ולכן אנו מטילים עליו חובה של 'השבת הגזלה' באופן מלא, ללא יכולת לתת את השברים לנגזל.
