בימים האחרונים עסקנו במשניות הראשונות של פרק ‘המניח את הכד’. משניות אלו בולטות בייחודן על רקע שאר המשניות בחלק זה של המסכת, שכן במבט ראשון לא ברור מה העיקרון המארגן של המשניות שפותחות את הפרק.
בעוד את שאר המשניות בפרקים הראשונים של המסכת ניתן לסווג בקלות יחסית, או שהמשניות עוסקות באחד מאבות הנזיקין (פרק רביעי, חמישי, ושישי) או שהמשניות עוסקות בכללי היסוד של נזיקין ותשלומי נזיקין (פרק ראשון העוסק באבות נזיקין, ופרק שני העוסק במועדים שדרכם להזיק) – המשניות הראשונות של המניח נראות כאילו הן עוסקות באדם המזיק (ואולי מהוות המשך למשנה בפרק שני {כו.} שקבעה כי ‘האדם מועד לעולם’). אך עיון בגמרא מעלה כי האמוראים פירשו חלק מהמשניות כעוסקות בנזקי ממון. לדוגמה, בסוגיה בדף כח: העוסקת באדם שניזק במים ובשברי הכד של אדם שהניח את הכד ברשלנות, נחלקו רב ושמואל האם החיוב הוא מדין בור או שור, ויש לכך דוגמאות נוספות.
דומה שהעיקרון המארגן של המשניות בתחילת פרק המניח הוא העיסוק בשאלת ‘השימוש המשותף במרחבים הציבוריים’. המשניות עוסקות במרחב המשותף הבולט ביותר שהוא רשות הרבים ומדגישות כי אף שלכל אחד יש רשות להשתמש ברשות הרבים, הרי שהשימוש ברשות הרבים כפוף לכללים רבים.
אחד הדברים המעניינים שעולים בפרק שלנו הוא כי ישנם אופנים שבהם אדם משתמש ברשות הרבים באופן שהותר לו, כמו להוציא את התבן והקש בכדי שידרכו עליהם העוברים והשבים ויהפכו אותם לדשן, אך למרות זאת, אם אדם יוזק באותם תבן וקש, הרי שהבעלים של התבן והקש יהיו חייבים. כלומר, גם אם פעלתי על פי ההלכה, ולא עברתי על שום איסור, הרי שאני עשוי להיות חייב בנזק (ראה סוגיית הגמרא בדף ל).
דין זה קשור לכך שאדם חייב לשלם על נזקיו ועל נזקי ממונו לא רק בגלל הפעולה הבלתי-הגונה שהוא ביצע (הזיק או לא שמר על ממונו) אלא גם מפני שאנו כחברה צריכים לייצר הסדרים חברתיים שיביאו למינימום את הנזקים ויביאו למקסימום את השיפוי בגין נזקים.
מטבע הדברים, שאלת ההסדרים החברתיים תלויה בשאלת האשמה, ובשאלה האם אדם היה יכול למנוע את הנזק הזה. ולכן בדפים אלו נתקלנו בדיונים ארוכים המבקשים להגדיר בצורה מדויקת את מעמדו של ‘הנתקל’ ברשות הרבים. מחד, ברור שהאדם לא נפל ברשות הרבים מרצונו החופשי. אך מאידך, ייתכן שניתן למזער את הנפילות באמצעות הטלת אחריות על הנופל.
דומה שהבחירה של רבי, מסדר המשנה, לעסוק בשאלת השימוש ברשות הרבים בשלב כה מוקדם במסכת בבא-קמא, מיד לאחר העיסוק בהגדרות הבסיסיות של מזיקים (תם ומועד) ותשלומי נזק, מבקשת לחדד כי תשלומי נזיקין הינם בראש ובראשונה ניסיון לייצר איזונים בין הצרכים השונים של רשות הרבים.
ייתכן שזו הסיבה שהאיסור להזיק לא מופיע במשנה ובגמרא, והדיונים סביב האיסור להזיק הופיעו רק בדורות מאוחרים יותר, שכן מרביתם של דיני נזיקין אינו עונש למזיק ותשלומי נזיקין אינם תלויים באיסור להזיק, אלא כוונת התורה לכונן סדר חברתי וכלכלי שיאפשר לשגשג ולחיות בבטחה.
