בדפים הראשונים של פרק ‘הגוזל עצים’ אנו נתקלים במשמעויות שונות של המונח ‘תקנת השבים’ שנועדו להקל על הגזלן לשוב בתשובה. תקנת השבים מופיעה במפורש בתוספתא אצלנו (בבא קמא י) “הגוזל את המריש (קורה שהתקרה מתבססת עליה) ובנאו בבירה, בית הלל אומרים, מחשב כל מה שהיה שווה ונותן לבעלים מפני תקנת שבין”.
הדין המבואר בתוספתא מובא גם במשנה במסכת גיטין (ה’ ה’. למרות שבדפוסים שלנו מופיעה גם במשנה התוספת ‘מפני תקנת השבים’, בכל כתבי היד המדויקים של המשנה התוספת לא מופיעה, ש”ט). דין זה קל להבנה, על אף שמבחינה עקרונית יש על הגזלן להחזיר את ה’מריש’, ה’מריש’ הממשי עדיין קיים, חכמים הקלו עליו ואיפשרו לו לשלם את דמי ה’מריש’, קולא זו שחכמים הקלו על הגזלן, משפרת את מצבם של כולם, שכן גם הגזלן לא צריך לפרק את ביתו, וגם גדלים הסיכויים של הנגזל כי הגזלן יבחר לשוב בתשובה ולשלם את דמי הגזילה, שכן הוא יודע כי ביתו מוגן.
אך בהמשך הסוגיה (דף צד:) אנו נתקלים ב’תקנת השבים’ נוספת, גם היא במקורה מהתוספתא, הקובעת כי “הגזלנין ומלוי בריבית אין מקבלין מהם, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו”. כאן מדובר בתקנה קיצונית יותר, לפיה הנגזל צריך לסרב לקבל את הגזלה בחזרה מהגזלן. הצורך בתקנה זו מודגם דרך סיפור שאירע בתקופת רבי, בו אדם נמנע מלעשות תשובה בשל החשש שהעלתה אשתו כי ‘אפילו האבנט (חגורה) שלך, לא יישאר בבעלותך’.
סוגיית הגמרא מצמצמת את התקנה רק לגזלות שכבר התכלו (דוגמת מלווה בריבית שכסף הריבית שימש לצריכה שוטפת, ש”ט), אך גם אחרי צמצום הגמרא יש לתהות: אם הגזלן בפועל לא מחזיר את הגזילה, באיזה מובן הוא ‘מבקש לשוב בתשובה’? או במילים אחרות: למה כל כך חשוב לנו לעודד תשובה מעין זו? (אנו נוטים להתבלבל עם המונח הנפוץ בזמננו ‘לחזור בתשובה’ שמתאר הקפדה על מצוות שבין אדם למקום, אך אין סיבה להניח שהגזלן האמור אצלנו לא שומר על מצוות אלו, ש”ט).
למרות ששאלה זו לא נשאלת במפורש על ידי הראשונים (אולי זו כוונת השואל בשו”ת הריב”ש תי”ז), הראשונים הגבילו את התקנה הזו בדרכים שונות (ראו בתוס’ צד:) החל בדברי רבנו תם שסבר כי מדובר בתקנה שנהגה רק בתקופת רבי, או שהתקנה נועדה רק למי ששב בתשובה (וראו בתוספות שאכן דחו פירוש זה). אך דווקא דרכו של ר”י (שנפסקה גם להלכה) מספקת מפתח להבין את התקנה הזו, לדעת ר”י התקנה מוגבלת למי “שרוב עסקם ומחייתם בכך, והיו ניזונים ומתפרנסים מגזל וריבית כל ימיהם”, שכן פושעים מעין אלו אין להם דרך אחרת לשוב. אך על פניו דברי ר”י תמוהים, וכי דווקא הפושעים הגדולים ביותר זכאים לתקנה זו שלא יצטרכו להשיב את הגזילה בכלל?
נראה להציע, כי שורש ‘תקנת השבים’ השנייה הוא לגרום לגזלן ולמלוה בריבית לסור מדרכו הרעה, וזה המובן של ה’תשובה’ עליו אנו מדברים כאן. הגזלן והמלוה בריבית רוצים לשוב לדרך המוטב ולעבור לעסוק במקצוע אחר, ולכן אנו כחברה רוצים לתת להם את הדרך לשנות דרכיהם מכאן ולהבא, וכמובן שמדובר באינטרס חברתי. וכמה מדוקדקים דברי רש”י שפירש ‘אין רוח חכמה וחסידות בקרב המחזיר’, שכן גם חכמה אין כאן, שהרי אנו רוצים לאפשר לגזלן ולמלווי בריבית להחליף מקצוע מכאן ולהבא.
נמצא שיש לנו כאן שתי ‘תקנות השבים’ שונות (כלשון הרשב”א, צה.), התקנה הראשונה איפשרה לגזלן להחזיר דמים במקום חפץ ממשי, נועדה “כדי שלא תקשה דרך התשובה על העבריינים” (רמב”ם פיהמ”ש גיטין ה ה), ואילו התקנה השנייה, נועדה לאפשר לאדם לעלות על מסלול עיסוק שאינו עברייני וכפי שכתב הרמב”ם בנוגע לתקנה זו “אין מקבלין ממנו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים” (גזילה ואבידה, א יג) “וכדי לפתוח להן דרך לתשובה” (מלוה לוה ד ה).
