הפיקחות והשנינות לא סתרו מעולם את התמימות ואורח חייו הצנוע של היהודי. לעתים נדמה היה כי היהודי מהשטעטל לא יודע להיות תקיף או חד, אך כל זה נתחוור כשנאלץ היהודי טוב הלב ועדין המראה לגעור ביהודי אחר המשוחח בתפילה, או עובר על קוצו של יוד בשולחן ערוך. או אז למדנו להכיר את החלק האחר שלו.
כוח התמימות, האצילות והצניעות, לא סתר אצל היהודי את כוח ההקפדה, התוקפנות, העמידה על האמת. אין בהם סתירה. נהפוך־הוא. הן השלימו זו את זו בהרמוניה נפלאה לכדי דמות יהודית ראויה.
כאלו היו בני יעקב שחזרו ושמעו את שנעשה לדינה אחותם. לצד היותם בני יעקב שבטי י-ה עדות לישראל, הם ידעו את מחויבותם באותו הרגע, לעזוב את הנהגת בית המדרש ולגשת בערמומיות לחמור בן שכם ולרצוח אותו על הרעיון לפגוע בבת ישראל כי היא חלשת אופי. ישנם דברים שמוציאים את היהודי התמים הצנוע והשקט מגדרו: כשחושבים שניתן לפגוע בו ולנצל אותו.
הרש”ר הירש בפרשתנו מסביר יסוד זה:
“בתשובתם היחידה, הכזונה וגו’, הם מגלים את כל נימוקם. האדון לא היה מרשה לעצמו את כל זה אלמלא הייתה זו נערה יהודיה, זרה ועזובה. רעיון זה עורר בלבם את ההכרה שיש רגעים, בהם גם משפחת יעקב תאחז בחרב כדי להגן על כבוד וטוהר. כל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצדו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב. הם גם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה הפקר”.
אין זו דאגה לכבוד המשפחה כבני ישמעאל. זוהי דאגה לחלש, לזר ולעלוב, לאלו שאולי אין מי שיתמוך בהם, ואולי דווקא מי שאמור לתמוך בהם מנצל את חולשתם לצרכיו. זוהי קריאת השכמה לדורות, לא לאפשר לנזקק ולחלש להזדקק לצרכי הפוגע האלים המנצל חולשות קורבנותיו ואת מציאות הצטרכותם לו.
עלינו ללמד את בני ובנות יעקב את גבולות הניצול, ובמיוחד את אלו שזקוקים לסיוע מידי גורם אחר. לא לפחד לנהוג כבני יעקב ובעת הצורך לאמן את ידינו בחרב.
לצד החינוך הפנימי העמוק לתמימות יהודית וקבלת מרות חינוכית בכל הכבוד הנדרש מהם, עלינו להיות ערניים ולתת להם את הגושפנקא להשתמש בזמן הנכון ובמינון הנכון בכוח שאינו בהכרח משתלב חיצונית עם דמות היהודי מהשטעטל. לאמיתו של דבר, דווקא היכולת הזאת לשלב בין העולמות מתוך בחירה ולא כטבע חדגוני, יש בה כדי לתת ניחוח יהודי כשמעון ולוי.
