לאחרונה השתתפתי במפגש מרתק בהנחיית תלמיד חכם מופלג, שבו נשאלו המשתתפים על משמעות חודש אלול והימים הנוראים עבורם. שאלה זו המשיכה להדהד בי לאורך החודש האחרון. אין ספק כי עבור רבים, זוהי תקופה של התעלות ורוממות רוח. עם זאת, ישנם רבים אחרים, בוגרי ובני עולם הישיבות, עבורם הפכו ימים אלה לכבדים ומכבידים, כאלה שהם מצפים לחלוף במהירות לקראת חג הסוכות. השאלה המתבקשת היא: כיצד הגענו למצב זה?
הפער בין גישת ה”פלצות” לבין תפיסת “המלך בשדה” מחדד את ההבדלים בגישות ומאפשר לרבים לבטא את תחושותיהם: “קשה לי בראש השנה”, “אינני מתחבר ליום כיפור”. עלינו לתהות מה החמצנו בגישה זו.
לתלמיד שלי הסברתי כך: בכל עסק יש יום בשנה שבו סוגרים מוקדם ועורכים מאזן שנתי. ימים אלו מלחיצים בעיקר את מי שהתנהל בניגוד לחוק לאורך השנה. לעומת זאת, מי שהקפיד על סדר ודיווח נאות, יום זה מהווה עבורו הזדמנות להתקדמות ולהמשך עשייה חיובית.
האם היום עצמו יוצר את הלחץ? לא, הוא רק משקף את המצב הקיים. ככל שבעל העסק מדקדק ברישומיו, יום הגשת המאזן הופך למשמח ומספק.
הדרישה מיהודי לאורך השנה היא להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. בראש השנה אנו בודקים את המאזן היהודי שלנו: האם אנו עומדים בדרישות ההלכה? מה ניתן לשפר? הקב”ה אינו מצפה שנהפוך לבריאה חדשה, אלא שנהיה אותו אדם בגרסה המשופרת ביותר.
ראש השנה הוא יום לבדיקת “תוכנת היהודי” שבנו ועדכונה לגרסה הטובה ביותר. אנו עורכים את הבדיקה והתיקונים ביום שבתון, כשהעסק סגור, כדי שהשגרה לא תסיח את דעתנו. כך נוכל לבחון את מידת מימוש הפוטנציאל שלנו ולתכנן את השיפורים לשנה הבאה.
הרש”ר הירש מבאר זאת היטב בפירושו לויקרא כ”ג:
“במחזור השנתי של חגינו, ראש השנה – תחילת שנת חיינו הארציים – הוא יום של מבחן. ביום זה אנו מתבוננים בכל בחינות הווייתנו הארצית, כדי לראות עד כמה הן עולות בקנה אחד עם תפקידנו הנצחי כיהודים, אשר ניתן לנו ביום הראשון של ניסן. עלינו לערוך מאזן, כביכול, של מה שאנחנו כעת, כנגד אמת־המידה הנצחית הקובעת מה עלינו להיות.
“כל מלאכת עבודה לא תעשו – הפסוק הקודם אומר: ״יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה״. בכך מצווים אנו לחדול מפעילותנו היוצרת, ובמקומה עלינו לסקור את חיינו, ולקבל נקודת מבט הגיונית מתוך יישוב הדעת; אנו צריכים לערוך מחדש את סדר העדיפויות שלנו – בכל מקום שנמצא שמעשינו אינם הגונים בעיני ה׳. זוהי קריאת ה׳ אלינו, קריאה לחשבון נפש. למרות כובד הראש שבקריאה זו, היא אינה קריאה לעצבות ונפילת רוח; אלא ״מקרא קדש״, קריאה המזמינה אותנו לזכות לקרבת ה׳ הקדושה והמקדשת. התשובה אל ה׳, המחכה לנו, היא רעיון מרומם המחיה את הנפש”.
אין מקום לעצבות, אך יש מקום לאחריות והתבוננות פנימית. זהו יום של הכרה עצמית מעמיקה, ללא הפרעות השגרה – שפרו מעשיכם וברית לא תופר!
כתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל.
