ברגע השיא שבו משה מתבשר על המכה העשירית שתביא את הגאולה המיוחלת, מצווה ה’ את משה על לקיחת שלל מצרים: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה… דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. מדוע זה כה חשוב?
הפסוק מוסיף: וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. הדבר מתמיה, וכי יציאת מצרים הייתה נראית אחרת אם לא היינו נושאים חן בעיני מצרים ואם משה לא היה גדול בעיני משעבדינו?
רש”י מביא את המדרש: “דבר נא – בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם: ‘ועבדום וענו אותם’ קיים בהם, ‘ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’ לא קיים בהם”. אולם אין בכך די. ראשית, לצורך קיום הבטחת הרכוש הגדול היה די בביזת מצרים. שנית, השאלה אכן קשה גם על ברית בית הבתרים – מדוע חשוב היה לומר כבר לאברהם שיציאת מצרים תלווה ברכוש גדול.
יצוין שגם במעמד הסנה מצורפת בשורת הרכוש לגוף היציאה: …וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם וגו’. וגם בתיאור היציאה טורח הפסוק להזכיר שהם לקחו כלי כסף וזהב.
נראה שלרכוש נודע תפקיד רב חשיבות ביציאה ויש להבינו.
בני ישראל נתונים במצב של עבדות במשך מאות שנים. עבד שפתחו את כבליו עדיין נותר עבד במהותו, במיוחד הם, הנמצאים כבר כמה וכמה דורות תחת עול השעבוד. באופן טבעי צריכים היו להיות כנועים ומרוסקים. די אם נביט בדוגמה של שחרור העבדים בארצות הברית, גם כעבור שנים רבות, עדיין ניתן להבחין בצלקות העבדות בקרב האוכלוסייה השחורה. עבדות ממושכת משאירה חותם עמוק בנפש העם, והשתחררות מכבלי העבדות הפיזיים אינה מבטיחה שחרור מתודעת העבדות.
לכן היה חיוני שישראל לא יצאו ריקם. לקיחת הרכוש ממצרים, ובמיוחד העובדה שהמצרים נתנו להם אותו מרצונם, היוותה מהפך תודעתי. העבדים של אתמול הפכו לבעלי רכוש, והאדונים המשעבדים נעשו נותנים. היציאה בתודעת עושר גורמת להם ללכת עם ראש מורם, במגמה לבנות משהו חדש. היא מאפשרת להם להיות עם הפנים לעתיד ולא להיתקע בתלונות על העבר.
בנוסף, נותן ה’ את חינם בעיני מצרים. פירוש, העם ששיעבד אותם מכיר בעליונותם. גם זה הכרחי עבור איכות היציאה. המעבר מתודעת עבדות לתודעת חירות מחייב שינוי ביחסי הכוחות בין המשעבד למשועבד. כשהמצרים מגלים כלפיהם יחס של כבוד, יש בזה כדי להותיר את שפלות השעבוד מאחוריהם.
בני ישראל גלו למצרים, כפי שכתבנו בשבוע שעבר, כדי להפיק משם לקח וללמוד איך חיים כאומה. זהו כור היתוך שהם היו צריכים להוציא בתוכו זהב מסיגים. מצד אחד להתרחק מהזימה של מצרים (‘כמעשה ארץ מצרים לא תעשו’) ומצד שני ללמוד את הדברים הטובים. לו היו נותרים בתודעת עבדות ואומללות, הם לא היו יכולים ללמוד מאומה.
את זיכרון העבדות מבקשת התורה לנצל לדבר אחד בלבד: וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג, ט). רק עם שהשתחרר מתודעת העבדות, שיצא בקומה זקופה ובהכרה מצד משעבדיו, יכול להפוך את זיכרון השעבוד למקור של חיוב כלפי אחרים.
