רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל נולד בשנת ד’תשפ”ב (1022 לספה”נ) בקירוב בחבל אנדלוסיה, בעיר מאלגה שבדרום ספרד. הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר.
בתור הזהב של ספרד המוסלמית, צמח מעמד של יהודים אמידים שהחזיקו חצרות שכללו אמנים שונים ובהם משוררים. פטרונו של אבן גבירול היה יקותיאל אבן חסאן שדאג לצרכיו ובין השניים שררה הערכה הדדית. בתקופה זו חי אבן גבירול בסרגוסה, דבר שמסביר את אחד מכינויו של אבן גבירול – ‘המשורר מסרגוסה’, כינוי שניתן לו בשל פעילותו הענפה כאשר שהה בעיר.
בשנת 1040 נפטר פטרונו. בחלוף כמה שנים והוא בן 25, נאלץ לעזוב את סרגוסה ל’טאיפה של גרנדה’, שם חסה תחת רבי שמואל הנגיד ‘הווזיר הגדול’.
מלבד עסקו בשירה, הוא עסק גם בחכמת הפילוסופיה. הוא כתב את החיבור הפילוסופי החשוב ‘מקור חיים’ (שנשמר רק בלטינית בשם ‘Fons Vitae’) העוסק במטפיזיקה, אך גם בין שיריו ניתן למצוא ביטוי לנגיעות פילוסופיות, כמו למשל ביצירת המופת שלו ‘כתר מלכות’ – יצירה פיוטית ארוכה המתארת את הקב”ה, את הבריאה ואת האדם העומד בפני בוראו.
בחייו סבל רבי שלמה אבן גבירול מתחלואים שונים, דבר שמצא ביטוי ברבים משיריו. כך לדוגמה, בשירו ‘כאבי רב’ הוא מבכה: “כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר ועצמותי חלושה, ואין מנוס ואין מברח לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה”.
גדולתו
רבי שלמה אבן גבירול פעמים רבות כתב על מעלתו בחכמה ולעיתים אף בהשוואה לבני דורו:
“והנני ושש עשרה שנותי, וליבי בָן (=קנה בינה) כלב בן השמונים”.
“בין כל פתלתול וסכל, ליבו כלב תחכמוני”.
הגאון רבי יוסף רוזין (הרוגצ’ובר) משבח את גדולתו של רשב”ג, כשהוא מציין שהראב”ד ועוד ראשונים הפליגו רבות בשבחו. בכך הוא דוחה את דברי הרשב”ץ שעל אף הערכתו הרבה לרשב”ג בדמות כתיבת הספר ‘זוהר הרקיע’ על אזהרותיו, הוא כותב עליו (אות ב): “וזה המשורר לא היה רב בקי בתלמוד”. הרוגצ’ובר מעיר על אתר בפסקנות: “חלילה לומר כן על הרב”.
יצירותיו
יצירתו של רבי שלמה אבן גבירול כוללת שימוש גאוני בשפה העברית, מקוריות אינטלקטואלית ויכולת מדהימה לבטא בתוך הסד הנוקשה של כללי השירה של זמנו, רגשות אישיים שמסוגלים לרגש גם את הקורא בן זמננו.
מכלול יצירתו עשיר ורב אנפין, וכבר הזכרנו את ספרו ‘מקור חיים’ וגם את אחת המיוחדות שביצירותיו, היא שירת ‘כתר מלכות’, שאותה נוהגים לשורר בקהילות הספרדים לפני תפילת שחרית ביום הכיפורים.
היצירה מחולקת לחלקים, והיא פיוטית ופילוסופית, הבאה לתאר את גודל הבורא והבריאה ואת קטנות האדם למולו.
החוקר י. מ. אלבוגן מכנה אותה “אחת היצירות המופלאות ביותר של השירה ההגותית בספרות העולם” (התפילה בישראל, עמ’ 259). פרופ’ ישראל לוין כותב עליה “בהכרתי ראיתיו כשיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר התקופה המקראית; שאין עוד שיר בודד אחד שמשקף כמוהו – בהיקפו, בתכניו העשירים, ברוחב דעתו, בעמקות רעיונותיו, בעוצמת הביטוי למגוון גילוייה של החוויה הדתית ובערכיו השיריים – האסתטיים – את עולמה הרוחני של יהדות ספרד המוסלמית”.
יצירותיו אינן נחלתן הבלעדית של קהילות הספרדים כלל ועיקר. כך למשל בין יצירותיו הידועות בסידורי אשכנז נמצאת קינת ‘שומרון קול תתן’ הנאמרת בתשעה באב ביום ובלילה; ‘שעה נאסר וגם נמסר’ בסליחות לשבעה עשר בתמוז, ופיוט ‘שני זיתים’ לשבת חנוכה. בנוסח אשכנז ‘המזרחי’ (חלוקה הבאה לידי ביטוי בעיקר בפיוטים), נתקבלו פיוטי אהבה על הלכות ציצית וקריאת שמע לשבתות ‘שלח’ ו’ואתחנן’, וכן נתקבלו פיוטי גאולה על שעבוד מלכויות לשבתות ספירת העומר.
יצירתו המפורסמת בתחום הסמי-הלכתי היא ה’אזהרות’ לשבועות, עליהם נכתבו פירושים מפוארים כמו ‘זוהר הרקיע’ לרבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב”ץ) ו’נר מצווה’.
כמו כן חיבר את ‘ספר תיקון מידות הנפש’ שנכתב במקור בערבית, ותורגם לעברית על ידי ר’ יהודה אבן תיבון. יש המייחסים לו גם את ספר ‘מבחר הפנינים’ כשעל פי ההשערה יתכן ונכתב כהקדמה ל’ספר תיקון מידות הנפש’. על בסיס מתכונתו נכתב ה’ארחות צדיקים’ באופן חלוקת המידות בצורה של ניגודים, כשלכל מידה מוקדש פרק נפרד.
