רבי יצחק בן רבי יהודה אִבְּן גַיַאת (מהרי”ץ גיאת) נולד בקירוב בשנת ד’תשצ”ח, 1038 [יש אומרים בשנת ד’תש”צ, 1030], בעיר אליסנה (כיום: לוסינה, Lucena) שבדרום ספרד (מחוז קורדובה), שרוב תושביה היו יהודים עוד משנים קדמוניות. כבר באותם הימים הייתה לוסינה ידועה כמרכז של תורה וחכמה ועל שם זה הייתה קרויה ‘פנינת ספרד’, אבל בזכותו נתפרסמה הרבה יותר. בחייו עמד בראשות הישיבה בעיר, ישיבת אליסנה, עד פטירתו בשנת ד’תתמ”ט, 1089.
כבר בנעוריו הצטיין בכשרונות מיוחדים, דבר שעורר את התעניינותו של רבי שמואל הנגיד (ראה מאמרנו אודותיו ב’אחוותא’ גליון 13 לפרשת ויקרא). רבי שמואל שהיה תלמיד חכם מופלג ושר בממשלת המלך הספרדי באדיס, התיידד עם התלמיד־חכם הצעיר ותמך בו ביד רחבה, כדי שהלה יוכל להתמסר ללימוד התורה ולרכוש דעת באין דאגות פרנסה רובצות עליו.
כאשר נפטר רבי שמואל הנגיד, היה רבי יצחק אבן גיאת בן 25 שנה. בנו של רבי שמואל, רבי יהוסף הנגיד, שקיבל את משרתו הרמה של אביו המנוח, היה בן אותו גיל. הוא המשיך את הידידות שהחל בה אביו והוסיף לתמוך ברבי יצחק ביד נדיבה.
ידידותם נמשכה עשר שנים, עד למותו ללא עת של רבי יהוסף הנגיד, שנרצח בפוגרום שנערך ביהודי גרנדה, ביום השבת בט’ טבת שנת ד׳ תתכ״ז (1066). יהודים מעטים הצליחו להינצל, מהם אשתו של רבי יוסף הנגיד, שהיתה בתו של רבינו ניסים מקירואן, ובנם הצעיר עזריה.
האלמנה ובנה באו ללוסינה יחד עם יהודים אחרים, פליטי הפוגרום. יהודי לוסינה קבלו את הפליטים האומללים בזרועות פתוחות, ורבי יצחק אבן גיאת השתדל במיוחד לטובת אלמנתו ובנו של ידידו רבי יהוסף הנגיד. הוא דאג שקהילת לוסינה תקבל את עזריה הצעיר כרב העיר, והוא מצידו החל ללמדו ולחנכו לקראת המשרה הרמה, אולם בינתיים נפטר עזריה הצעיר, או אז בחרה הקהילה ברבי יצחק אבן גיאת כרב וראש ישיבה, כשהקהילה מקבלת על עצמה לתמוך באלמנת רבי יוסף הנגיד.
משנתו ההלכתית והשפעתו
מהרי”ץ גיאת היה פוסק בתחילת תקופת הראשונים. שנת הולדתו (1038) היא שנת פטירתו של אחרון הגאונים רב האי גאון, ומשנה זו נהוג לציין את תחילת תקופת הראשונים. מהרי”ץ גיאת נודע בגדולתו, בחריצותו ובבקיאותו התורנית, ונחשב לאחד מחמשה חכמים בני דורו, כולם נקראים יצחק, שהחזירו לספרד את כח העיון התלמודי: רבי יצחק בר יעקב אלבליה, סבו של הראב”ד הראשון; רבי יצחק בר משה, שנתמנה כממלא מקומו של רב האי גאון; רבי יצחק בר ראובן אל־ברצלוני, שהיה סבו של הרמב”ן, ורבי יצחק אלפסי, הרי”ף. בן דור מפורסם אחר, אף הוא שמו היה יצחקי – הלא הוא רבי שלמה יצחקי, רש”י.
מהרי”ץ כפף עצמו לגאונים, החשיב את דבריהם לסמכות מחייבת כמו זו של הגמרא, והקפיד להביא הרבה מדבריהם, בדקדוק רב, תוך הקפדה על שמותיהם. זאת בניגוד לבן דורו הרי”ף – רבי יצחק אלפסי (ד’תשע”ג 1013- ד’תתס”ג 1103) שהתחשב אמנם בדעת הגאונים, אך החשיב רק את דברי הגמרא כסמכות מחייבת.
הרמב”ם בתחילת דרכו הושפע בין היתר מהלכותיו של מהרי”ץ גיאת כמו גם של רב ניסים גאון. אך בהמשך התקרב יותר לדרכם של הרי”ף ותלמידו רבי יוסף אבן-מיגאש, אותם החשיב לרבותיו. הרשב”א קרא למהרי”ץ גיאת אחד מאבות עולם.
חיבוריו ופסקיו
מהרי”ץ גיאת היה הפוסק הראשון לאחר תקופת הגאונים, שחיבר ספר הלכות פסוקות הערוך לפי נושאים. הוא מסתמך על הגמרא, התלמוד הירושלמי, והלכות ותשובות הגאונים. הספר מהווה גם מעין אנציקלופדיה לתורת הגאונים כפי שקיבלה מרבותיו, מסודר היטב, וכתוב בלשון ברורה. ממנו שאבו, והביאו מדבריו, מגדולי הפוסקים הראשונים: הראב”ד, הרמב”ן, הרשב”א, הרא”ש, הריטב”א, הר”ן, המנהיג, הטור, רבינו ירוחם, הריב”ש, רבינו מנוח, ואורחות חיים.
במאות השנים האחרונות הספר לא נשתמר בשלמותו. מאחר שההלכות המוזכרות בשמו על ידי הראשונים, נוגעות לסדרים מועד, נשים ונזיקין, מניחים שחיבורו הקיף לפחות את כל ההלכות הנוהגות בזמן הזה. משערים שהספר נקרא ‘הלכות כלולות’. חלק מן הספר העוסק בהלכות של סדר מועד, יצא לאור בשני חלקים בשם ‘ספר שערי שמחה’ על ידי הרב יצחק דב במברגר מווירצבורג (גרמניה, 1807) עם הפירוש ‘יצחק ירנן’.
בהערת אגב חשוב לציין שכמו הרי”ף כתב מהרי”ץ גיאת הלכות מסדרי מועד, נשים ונזיקין בלבד, דבר המאפיין את הגישה הספרדית לעסוק בחלקי התורה הנוגעים לחיי המעשה בלבד.
כתב חיבורים רבים בהלכה ובלשון, ופירושים למקרא, למשנה ולגמרא. פירש ותירגם בערבית יהודית את ספר קהלת, פירוש המצוטט על ידי הרד”ק והאבן עזרא, ונדפס בליידן בשנת ה’תרמ”ד. על פירושו זה כתב הרשב”א שהוא “פירוש נאה בקהלת מראה ענייני החכמה ופיוטים”. הפירוש תורגם לעברית על ידי הרב יוסף קאפח בספר ‘חמש מגילות’, אך הוא מייחסו לרב סעדיה גאון.
הרמב”ם בפירושו למשנה מזכיר את פירושיו של מהרי”ץ גיאת, ומכאן שחיבר פירוש למסכתות במשנה, חיבור שלא נשתמר. כמו כן חיבר פירוש לתלמוד בשם ‘ספר הנר’ (אין להחליף עם ספר הנר של רבי זכריה בן יהודה הלוי אגמאתי, המאוחר ממנו ביותר ממאה שנה), ממנו נשתמרו שרידים למסכתות פסחים, כתובות, ובבא מציעא. בעל העיטור בהביאו מפירושו קוראו “הנר”. קיימות גם כן מקצת מתשובות שחיבר. כמו כן כתב פירוש למסכת אבות, אשר הרשב”ץ מביא מדבריו וגרסאותיו בספרו ‘מגן אבות’.
פיוטיו
רבי יצחק אבן גיאת היה החלוץ והמייסד של הפיוט הדתי הספרדי. תלמידו רבי משה אבן עזרא כתב עליו: “הוא היה מעיין המליצה ומקור הצחות, מושל במכמני הלשון העברית ומולך על הלשון הסורסית. הוא כתב מאמרי מליצה וחיבר שירים בהירים. בחיבה רבה הילל את חכמי זמנו וקונן את מנהיגי בני דורו. יש לו הרבה חיבורים בהלכה ובלשון, ולא שקט עד שבירר וליבן כמעט כל דבר. הוא הרבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות, אבל לא כתב הרבה שירים שקולים משום שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה” (שירת ישראל, ליפסיה: שטיבל, תרפ”ד. עמ’ עב).
מאות מפיוטיו נשתמרו. פיוטיו התקבלו בחיבה יתרה, ונכנסו למחזורים של קהילות ספרד והמזרח, ובמיוחד למחזור טריפולי ‘שפתי רננות’. אחד מפיוטיו המפורסמים הוא הפיוט ליום הכיפורים ‘י-ה איום’ הנהוג בקהילות הספרדים.
ישנם פיוטים במנהג אשכנז המזרחי החתומים ‘יצחק’, וסביר שהם שלו [ראו גאולת ‘יקוש בעניו’ לשבת פרשת בהר ב’סדר עבודת ישראל’, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ”ח, עמ’ 752].
בספר ‘פיוטים חדשים לר’ יצחק אבן גיאת’ מסכם החוקר ש. ברנשטיין את תפיסת מהרי”ץ גיאת בענין השירה: להבדיל מהפייטנים שבאו אחריו, שראו בשירה אמנות עליונה, מטרה בפני עצמה; עבורו השירה הייתה רק אמצעי, דרך להתעלות ולהתפלל, ולא מטרה בפני עצמה. ולעומת ההקפדה האמנותית בפיוטים של משוררי ספרד בדורות הבאים, ברבים מפיוטיו של ריא”ץ גיאת אין משקל. הוא דולה פסוקים מן המקרא, וסביב כל פסוק אורג את הגות רוחו והגיוני לבו, יוצא מן הפסוק וחוזר אל הפסוק, תוך ניגון המאחד את כל שורותיו לרעיון אחד ולתמונה אחידה, להשתפכות נפש של ישראל לאלקיו. להבדיל מהפייטנים הקדמונים שנהגו לדרוש כל פסוק, ריא”ץ גיאת לא הכניס לא מדרשים ולא אגדות לשיריו, אלא המשיך את הפסוק וצירף לתוכו מושגים ויסודות רוחניים הקרובים ללבם של בני דורו (כגון ספר יצירה, פילוסופיה ואסטרונומיה, ידיעות הטבע, תורת הנפש והרפואה), והכל בכדי לבקש רחמים ולספר גדלות א-לוה. פיוטיו מצטיינים בשפה צחה ובנעימות הסגנון וחדורים פשטות תנכי”ת.
רבי משה אבן עזרא כתב עליו: “שר שירי תהלות על גדולי דורו, וקינה ונהי נשא עליהם. התחיל לחבר הרבה ספרים בתורתנו הקדושה ובענייני הלשון, ורק מעט הספיק לגמור”.
העמיד תלמידים הרבה, ועליהם נמנו גם טובי המשוררים בספרד רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן סהל, ורבי יוסף אבן צדיק, אשר התאבלו על רבם וכתבו שירי קינה ומספד על מותו.
לאחר פטירתו עמד בראש ישיבתו בלוצנה, רבנו יצחק אלפסי (הרי”ף), שניהל את הישיבה עד לפטירתו, והוא בשנת התשעים לחייו.
