הוא עמד שם ליד הקירות שהתחפשו בגזרי תמונות מחגיגות פורים ההיסטוריות שבישיבה, סוקר במבט מנותק את השמחה הנשקפת מעיני הרוקדים השתויים למחצה, לשליש ולרביע. מה לבחור שמרגיש ניתוק כה גדול ולשמחה הזו? הרי הוא אינו קשור עוד, לא בליבו ולא בנפשו, לכל זה.
משברי החיים גברו עליו. סיפור חייו קשה מנשוא, עד שהפסיכולוגים אמרו לו שהם במקומו לא היו שורדים… והוא אכן רק מציית להם ואינו שורד. הצוות בישיבה חלוק בדעה כיצד לגשת אליו – ברגישות או ברגילות, אך כולם ישנים היטב בלילות, בעוד ששנתו נודדת הרחק ממנו.
זה לא רק עניין של גוף או נפש, ואפילו לא שילוב של השניים. זה הכול – המשפחה, המחשבות, כאבי הגוף והנפש האינסופיים, חוסר היכולת לראות את העתיד ולהתקדם מן העבר.
חודש אדר לא הגיע השנה בזמן. הדיכאון שולט, הגוף כואב ודואב. כרגע הוא היה מעדיף שחודש אב, שבו ממעטים בשמחה, היה מגיע. אך לוח השנה לא התייעץ עמו ודחק את עצמו לחייו בניגוד לרצונו. לא אדר, לא פורים, לא “תורה תבלין”, ולא “חייב איניש לבסומי”, ובוודאי שלא המנון הישיבה הפורימי – אף אחד מהם אינו משתלב באווירת חייו הנדכאת.
בליל פורים הוא מצא את עצמו עולה על קו אוטובוס שאת יעדו אפילו לא ידע. הוא שילם ושקע בשינה, אשר הופרעה כשפתח הנהג את דלתות האוטובוס והכריז על הפסקה של 20 דקות. הוא ירד, התיישב על אבן, התאושש, ואז החל לבכות. הוא הבין שברגעים אלו כל חבריו מאזינים לגזירת המן ולמשתה אחשוורוש בהיכל הישיבה הקדושה, והוא יושב כאן על אבן בשולי כביש הבקעה, כשהפסוק היחיד מהמגילה שהוא מזדהה עמו הוא “שק ואפר יוצע לרבים”. כמה הוא רחוק, כמה הוא מנותק, כמה שהוא, פיזית ונפשית, אינו נמצא שם.
הוא צולל אל ילדותו, נזכר במגילה שנלמדה בכיתה, בשמחה ובתמימות שבקבלת משלוח מנות המורכב מאוזן המן ומשביבי פופקורן זעירים; בתחפושות למרדכי היהודי, לרב, ואחר כך עם תרבוש ועם בקיטשה חסידי פרחוני ומלבלב; במשתאות היין שבהם נהג לשתות ולקיים את מצוות היום; בריקודים לצד הבכיות; בחידושים הבלתי פוסקים על מגילת אסתר. ועכשיו הוא כאן, על אבן בכביש הבקעה.
האוטובוס התניע ונסע, אך הוא שט לו אי שם בעולמות של ימי ילדותו ובחרותו. רכב עמוס בחסידי ברסלב ניער אותו בבהלה. הם שמו לב אליו ולא ויתרו לו, ועד שלא ראו אותו מקפץ כמותם, הם לא נרגעו. בסופו של דבר הוא אף הצטרף לנסיעה לכיוון צפת ועמוקה. בכל צומת ותמרור עצור הם יצאו לרקוד על הכביש ועל גג הרכב, והוא איתם.
תוך כדי ריקוד מסחרר בצומת צמח, פנה אליו אחד המקפצים: “אחי, תדע, כשגזירת המן החלה להתפרסם, היו כל מיני עסקנים שהרגיעו את כולם ואמרו ‘אל דאגה, אסתר שם, היא תסדר הכל’. אבל אז חל מפנה בעלילה – אסתר הזמינה את המן ואת אחשוורוש למשתה שהיא עורכת. משהו השתבש באסטרטגיה שלהם. ‘היא כבר לא משלנו’, טענו ה’נייעסנים’ שרצו לבית המדרש לזעוק ‘א-לי, א-לי, למה עזבתני’…
“אבל האמת הפוכה. זו הייתה תחילת הגאולה, כפי שמרומז במילים ‘יבוא המלך והמן היום’, שהן ראשי תיבות של שמו יתברך. דע לך, מה שנראה כלפי חוץ כצרה, בעומק זו כבר הגאולה. ה’ הטוב בכבודו ובעצמו הגיע שם למשתה וסידר הכול לטובה. כשראיתי אותך על האבן בכביש הבקעה, לא הרשיתי לעצמי להמשיך בדרכי בפורים לפני שאדע שאתה יודע ומפנים – אפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה’ יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד. ואפילו בהסתרה! אבל אני שם, עומד!”
השנה, בבית ראש הישיבה, הוא השמיע את “שושנת יעקב” שהלחין למנגינת השיר “ואפילו בהסתרה”, כי לא רבים יודעים שלפני שנה, ברגע זה ממש, הוא היה בהסתרה, על אבן בבקעה.
