מחד פוגשים אנו את הגר שילדה לאברהם את ישמעאל, שרה מבקשת להוציא אותו מהבית בעקבות ניצני התנהגות קלוקלת שעלולה להשפיע על נפש יצחק. אברהם איש החסד מתקשה כך לזרוק מביתו את בנו, אך בורא עולם מכריע “כל אשר תאמר שרה שמע בקולה” והוא שולח אותה עם בנם, שם על שכמם חמת מים שמתכלים. ושם, כשהבן בשעת סכנה, אנחנו נחשפים לסוג התמודדות חריגה של אמא שבנה במצוקה, וכך מתאר את המצב הרש”ר הירש (פרק כא פסוק טו):
“כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת־חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני ‘שאין בכוחו לראות בייסוריו’, אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש־אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה’ שמע ‘את קול הנער’, ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד”.
“ולא עוד אלא: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת היתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצמאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב. במידה כזאת – לא תשלח אם מזרע אברהם כל רסן במעמד שכזה.”
ההגדרות שאותן מעניק הרש”ר הירש לטבע בת־חם שלא נתעדן, הן: אמא אנוכית, אכזרית, עם טבע גס, אובדן חושים גמור, משליכה את הילד על שיחים ומתרחקת ממנו ולא מקלה ממנו בשעת צערו, רק כי קשה לה. אמא יהודייה לעומתה, היא אדם בעל שיעור קומה אנושית, שיודעת להשליט את הכרת חובתה על רגשותיה העזים ביותר, כי חובתה משכיחה את כאב ליבה ומדריך אותה להושיט עזרה.
מאידך, בסוף הפרשה פוגשים אנו אב רחום עם בנו היחיד, שהצטווה לעלות את בנו בן הל”ז לעולה כקרבן, גם פה מגלה לנו הרש”ר הירש פרק חשוב ביחסי אב ובנו (פרק כב פסוק ו):
*וילכו שניהם יחדו. פזמון זה חוזר פעמיים. אברהם ויצחק, אב ובן, שוחט ונשחט – דרך אחת הם הולכים, הקשה לשניהם במידה שווה, והם עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. הרי זו דוגמה ומופת לנצח נצחים, המורה לכל האבות והבנים מבית אברהם, לכל דור־אבות ולכל דור־בנים, את הדרך אשר ילכו בה עד הקצה – ביחד.
כמה מצמרר לקרוא את מילותיו אלו של הרש”ר, את הצוואה שהשאירו לנו אותו אב ובנו, הדרך אז כהיום קשה, יש בה עליות וירידות, אבל וילכו שניהם יחדו. עד הקצה ביחד! הצוואה הנצחית לכל הורה בישראל.
