המשנה קובעת (בבא בתרא כד:) כי אם אדם נטע אילן בסמיכות לעיר, בתוך 25 אמה לגבול העיר, ובכך הוא פגע במראה העיר, קוצצים את האילן ולא משלמים לו על האילן. מבחינה עקרונית, ניתן להבין את הדין הזה, בגלל שהאדם שנטע את האילן לא נהג לגמרי כהוגן, שהרי ‘מרחיקין את האילן מן העיר 25 אמה’. אלא שמשנה אחרת קובעת (כה:) כי במקרה שאדם נטע אילן בתוך 25 אמה מן הבור, והאילן צפוי להזיק לבור (בשל התפשטות השורשים, ש”ט), יש לקצוץ את האילן, אך על בעל הבור לשלם את דמי האילן לבעל האילן. נשאלת השאלה, מה ההבדל בין המקרים?
הגמרא (כד:) מציעה שתי אפשרויות להסברת ההבדל בין המקרים (בסוגיית הגמרא זה מופיע כהוה־אמינא וכמסקנה, אבל מכיוון שהרי”ף פוסק כמו ההו”א, בחרתי להתייחס לדברי הגמרא כשתי אפשרויות שקולות, ואכמ”ל). ההסבר השני בגמרא הוא שיש הבדל בין היזק של אנשים רבים לבין היזק של יחיד. במקרה של אילן ובור, מדובר באדם שמזיק לאדם אחר. במקרה כזה, ההסדר של ‘אתה תקצוץ את האילן שלי, אך תשלם לי’ נראה הגיוני, שכן גם הפשיעה של נוטע האילן נראית קטנה יותר (ראו רש”י שם במשנה בדף כה: שמסביר כי ‘ברשות נטע’). אבל במקרה שאדם מזיק לרבים, ונוטע אילן בכניסה לעיר, אין חובה לשלם לו.
אך ההסבר הראשון של הגמרא, חושף אותנו לעיקרון בסיסי בהתנהלות של ‘ציבור’. העיקרון הזה נקרא בלשון הגמרא ‘קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא’, כלומר, קדירת השותפים לא חמה ולא קרה, שכל אחד סומך על חברו, זה סומך על זה וזה סומך על זה. כלומר, אם נחייב את הציבור לשלם כסף על האילן הקצוץ, נגיע למצב שבו אף אחד לא יקצוץ, לאף אחד לא תהיה המוטיבציה לקחת על עצמו את פעולת הקציצה שתחייב אותו אחר כך לארגן את התשלום. ואז התוצאה תהיה שהאילן יישאר במקומו ונוי העיר ייפגע.
הפרשנים מעירים על גישה זו (ראו בתוספות כאן לדוגמה) ושואלים מה אשם אותו נוטע אילן מכך שהציבור לא יודע להתארגן? למה זה שהציבור לא יודע לשתף פעולה מהוו סיבה לכך שהוא לא יקבל תמורה לעץ שלו? התשובה היא שיש כאן שלושה עקרונות שמתקיימים במקביל:
ראשית, הנוטע לא נהג כהוגן. הוא נטע אחרי שהעיר הייתה קיימת. שנית, לציבור יש קושי להתארגן ולהוציא כסף במשותף. שלישית, הנזק מכך שהאילן לא ייקצץ הוא גדול וציבורי הוא פוגע בכל תושבי העיר, אך הוא פוגע בכל תושבי העיר ברמה מועטה שלא תניע אף יחיד לפעולה. שילוב של שלושת הרכיבים הללו מביא את חכמינו להסדיר את החברה באופן כזה שאנו פוטרים את העיר מלשלם לו על האילן שנטע קרוב לעיר.
עקרונות אלו הפכו לעקרונות הבסיסיים בעיצוב מדיניות כלכלית וחברתית במדינות מודרניות. ההכרה שיש בעיות שמסבות נזק גדול לכלל החברה אך לכל פרט הוא נזק קטן, יחד עם האופי של התנהגות ציבורית (כל אחד זורק על השני), עומדות בבסיס התערבויות ממשלתיות רבות, החל מגביית מסים וכלה בתקנות של תכנון עירוני.
במאמר מוסגר אעיר, כי ייתכן וכאן מדובר באילנות סרק, אך עקירה של אילנות פרי היא עניין מורכב יותר (ראו גמרא ותוספות בדף כו).
