המשנה פותחת במקרה שבו איננו יודעים האם השור נגח גם את הוולד של הפרה, ומכריעה כי על המזיק לשלם חצי מהתשלום שהוא היה אמור לשלם אילו התמונה היתה ברורה לנו, ומשום שמדובר בשור תם שנגח, הרי עליו לשלם רבע מערך הוולד.
הגמרא מעירה מיד כי משנה זו הולכת בשיטת סומכוס הסבור כי ‘ממון המוטל בספק חולקים’, אך שיטת חכמים היא ‘זה כלל גדול בדין, המוציא מחברו עליו הראיה’, ולכן לשיטת חכמים, בעל הוולד לא יקבל גם רביע בגין הנזק לוולד הפרה, אלא אם כן יביא הוכחה ברורה כי הוא ננגח על ידי השור.
הגמרא מוסיפה כי לפי חכמים על בעל הוולד להביא ראיה, גם אם הוא בטוח שהשור נגח את הוולד שלו (טענת ברי) ובעל השור לא יודע מה קרה (טענת שמא). ולשיטת שמואל, כלל זה של המוציא מחברו עליו הראיה, גם אומר שלא ‘מסתמכים על הרוב’ כראיה כללית.
הגמרא (מו:) דנה במקורו של הכלל “המוציא מחברו עליו הראיה” ומביאה את שיטת רב שמואל בר נחמני כי לומדים זאת מהפסוק “מי בעל דברים יגש אליהם”, ודורשים זאת: “יגיש ראיה אליהם”. מי שיש לו טענות (בעל דברים), התובע, הוא זה שצריך להגיש לבית הדין את התיק וממילא את הראיות. כשרב אשי שומע את הדרשה הזו הוא אומר “למה לי קרא? סברא הוא! – [מאן] דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא”. רב אשי טוען שאין צורך בכלל בפסוק, אלא ניתן להסתמך על השכל הישר ולהבין כי ‘המוציא מחברו עליו הראיה’, שהרי ברור שמי שכואב לו הוא זה שהולך לרופא, ולכן על התובע לפתוח את התיק.
הדיאלוג בין האמוראים מעלה שתי תהיות חזקות: ראשית, כיצד רב אשי טוען שהכלל של המוציא מחברו עליו הראיה הוא סברא שאין צורך לכותבה בפסוק, סברות כאלו חייבות להיות “פשוטות כל כך” (לשון תוספות שבועות כב:), וכאן הרי סומכוס מתווכח עם הכלל הזה וסובר שבכל מקום של ספק חולקים את הממון. שנית, הסברה שרב אשי הציג רק מלמדת אותנו כי על התובע לספר סיפור בכדי להישמע בבית דין, ועליו ליזום פנייה, אך היא לא מלמדת שטענת ברי אינה מספיקה. והיא גם אינה מלמדת שלא ניתן להשתמש ברוב כראיה.
התשובה לכך היא, שסומכוס לא דוחה לגמרי את העיקרון הבסיסי של ‘המוציא מחברו עליו הראיה’. גם הוא מודה כי אם אין שום ‘סיפור’ (דררא דממונא) אינני יכול לקבל חצי מרכושו של חברי באמצעות טענה שהרכוש שלו שייך לי (כך כתבו גם בתוספות לעיל, בבא קמא לה:). וזו אכן סברה פשוטה ובסיסית. רב אשי סבר כי רב שמואל בר נחמני מבקש ללמוד את הסברה הבסיסית הזו מפסוק, ועל כך אמר שאין צורך בפסוק. לעומת זאת, רב שמואל בר נחמני סבר כי הפסוק הדורש ש”בעל הדברים יגיש משהו אל הדיינים” טומן בחובו גם את הדרישה מהנתבע להביא ‘ראיה ממשית’ בכדי להוציא כשיטת חכמים, ולא די רק בכך שיש ‘ממון שמוטל בספק’.
