נקודה למחשבה: שאלת הזהות העצמית // הרב יעקב צבי בוצקובסקי

jewשאלת השאלות שמתחבט בה כמעט כל בוגר ישיבה שיצא לחיי מעשה היא – שאלת הזהות העצמית.

החינוך הישיבתי מכוון את התלמידים לכונן את חייהם בתוך בית המדרש עד זקנה ושיבה. חינוך זה הוא נפלא, דא עקא שהוא יוצר בעיה אצל מי שהקב”ה התוה לו מסלול אחר, מחוץ לכתלי בית המדרש. הרי אם אני לא הולך בכיוון הטבעי שאליו התחנכתי בשנות הישיבה, לכאורה פרשתי, התנתקתי, עברתי צד.

איך אנחנו מזהים את עצמנו כעת? כחלק מהציבור הישיבתי שהתחנך שבית המדרש הוא מרכז עולמו, או כחלק מהציבור הרחב יותר?

אחוות תורה נותנת את המענה הכפול – הן מבחינת ה”תורה”, והן מבחינת ה”אחווה”.

מבחינת התורה – אכן אין ספק שהדרך היחידה להשאר מחובר לקב”ה הוא על ידי לימוד תורה רציני ומושקע על בסיס יומי. הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי התאגדות של קהילה סביב הרעיון. לאדם בודד אין מספיק כוחות נפש להחזיק בזה מעמד. זאת עבודה יומיומית שלא מוסיפה כלום בתלוש המשכורת, אך ורק בין האדם לקונו.

זה המקום של קהילת “אחוות תורה”. זה סיפור של קהילה המונה למעלה מאלף אנשים המתאספים מידי יום ביומו ללימוד תורה שלא על מנת לקבל פרס, נטו בשביל לבנות את עצמנו, את עולמנו הפנימי ואת חוסננו הרוחני. לבד זה כמעט בלתי אפשרי. בקהילה – זה סיפור של הצלחה.

והמענה השני, החשוב מאוד גם הוא – הוא בתחום ה”אחווה”.

כאמור, כל אדם צריך למצוא את עצמו ולגבש את זהותו, לא רק בתוך עולמו הפרטי אלא גם ביחס למקומו בעולם, בציבור. לחוש משוייך לקהילה תומכת, להיות חלק ממנה. וכאן – אם חלילה לא מוצאים מקום בקהילה החרדית, מחיר הניתוק הרגשי עלול להיות כואב.

וגם כאן בא מענה ה”אחווה” של אחוות תורה. אנחנו גדלים ומתפתחים, מציגים לעצמנו ולעולם כולו דוגמה של אנשים העובדים את ה’ בתוך נסיונות החיים, מתמודדים ומנצחים ברוך ה’, קובעים עיתים לתורה ומקפידים על קלה כבחמורה, עושים תורתנו קבע ומלאכתנו עראי.

הטור מתפרסם בעלון “אחוות תורה” המופץ מדי חודש ברשת הכוללים

השארת תגובה