המשנה בסנהדרין (דף עו:) קובעת כי אדם ששיסה כלב או נחש וכך גרם למותו של אדם אחר, אין בית דין ממיתין אותו, מכיוון שהריגה באמצעות 'שיסוי' מוגדרת כהריגה ב'גרמא' ולא כהריגה 'בידיים' (יודגש כי לפי הרמב"ם, כלפי שמיא אדם זה נחשב 'רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם'). הגמרא אצלנו (בבא קמא כג: כד:) מבקשת לדייק ממשנה זו שאם האחריות על פעולות הכלב לא מוטלות על המשסה, המשמעות היא שפעולות הכלב והנחש מתייחסות לבעלי הכלב והנחש, ולכן במקרה של שיסוי שהביא לנזק ממוני, בעל הכלב יצטרך לשלם. הגמרא עצמה לא מכריעה בספק זה.
הרמב"ם (הלכות נזקי ממון ב יט) מכריע "שבעל הכלב חייב לשלם חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו להזיק נושך לא היה לו להניחו". הנימוק של הרמב"ם מופיע כבר בגמרא, על האדם מוטלת האחריות לא להחזיק 'בעלי חיים שניתן לשסות אותם להזיק'. אך לעומת זאת, לחידוש המשתמע מדברי הרמב"ם כי בעל הכלב ישלם 'חצי נזק' לצמיתות, גם אם הכלב ישוסה באחרים עשרות פעמים, אין מקור מפורש בגמרא. והראב"ד במקום משיג וכותב "ואם מועד הוא (כלומר, הכלב שוסה 3 פעמים) נזק שלם משלם".
בכדי להבין את שורש המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד עלינו לערוך היכרות עם משנה נוספת העוסקת בבעל חי המופעל על ידי אדם, בפרק רביעי של מסכתנו (בבא קמא לט.) קובעת המשנה כי "שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר 'כי יגח' ולא שיגיחוהו". כלומר, שור שלא נוגח מרצונו החופשי אלא מגירוי מכוון לא מתחייב בגין הנגיחות הללו מיתה. ההבנה הפשוטה במשנה זו היא שנגיחת השור לא מיוחסת בכלל לשור או לבעליו, ולכן הבעלים של 'שור אצטדין' יהיה פטור על כל נזקי שורו. אם אכן כך, עולה השאלה, מה האבחנה בין הפעלה של 'שור' בה פטורים בעלי השור, לבין הפעלה של כלב או נחש בה חייב בעל הכלב?
היו מהראשונים (הרא"ה, תוספות) שחילקו בין שיסוי נחש לבין שור האצטדין, לדעתם, בשור האצטדין 'אין בו דעת כלל' ולכן אין שום אחריות לבעלי השור. עם זאת, ראשונים אחרים (ריטב"א, ראב"ד) סבורים כי אין מקום לייצר אבחנה מציאותית בין 'שור האצטדין' לבין 'שיסוי כלב ונחש'. וכי כל הפטור של שור האצטדין הוא פטור ממיתה, אך הוא לא פטור מלשלם את הנזקים שהוא מבצע. הסברה היא כי השור פטור ממיתה כי הנגיחה לא מיוחסת אל השור, אך בעליו חייבים על הנזקים שכן "לא היה על הבעלים של השור להניחו".
הרמב"ם בסוגיית שור האצטדין חזר על דבריו ב'משסה כלב ונחש' וכתב באופן מפורש כי "שוורים שמשחקין בהם ומלמדים אותם שיגיחו זה את זה אינם מועדים זה לזה". כלומר, בעיני הרמב"ם, כשם ששור האצטדין פטור ממיתה כך אינו נעשה מועד, והראב"ד שם שוב חולק עליו. הראב"ד סבור כי אחרי שלוש פעמים הופכים שור האצטדין והנחש מועדים לשיסוי, בדומה לשור שמועד לשופרות (שבכל פעם שמושמע קול שופר, הוא נוגח, ש"ט). לעומת זאת, סברתו של הרמב"ם היא, כי ההגדרה של מועד היא שינוי טבעו של השור, על השור להפוך למי שדרכו להזיק, וכל עוד שמעשי השיסוי לא מתייחסים לשור עצמו, לא ניתן לומר שהשור הזיק (וראו ניסוח דומה באור שמח ובחידושי מרן רי"ז הלוי).
