ישראל פלס, לומד בכולל ‘אחוות תורה’ בבני ברק, החליט לתרום כליה בעקבות סיפור שאירע עם בנו בתקופת הקורונה. “אחרי שחוויתי את החוויה הזאת, הבנתי מה אחרים עוברים ביום יום והחלטתי להודות על שגרה טובה ולתת קצת משלי”. סיפור מרגש ומעורר השראה
הגל החמישי של הקורונה שוטף את ישראל כשזן אומיקרון מתפשט בצורה אקספוננציאלית ובלתי ניתנת לעצירה, אך יש מי שאושפז לאחרונה בבית החולים איכילוב מסיבה אחרת לגמרי, משמחת, מרגשת ומעוררת השראה. ישראל פלס, מנהל בחברת הכשרות בפתח תקווה ולומד בכולל אחוות תורה בבני ברק עיר מגוריו, תרם כליה לאדם שאינו מכיר באמצעות עמותת ‘מתנת חיים’ של הרב ישעיהו הבר ז”ל.
פלס מספר כי מאז שהחל לקנן בו הרצון לתרום ועד שאכן עשה זאת, עברו כמעט ארבע שנים. באותם ימים נודע לו על אדם שהעריך שתרם כליה, ואמר לעצמו שגם הוא רוצה לתרום, אבל כמו כל רעיון נכון וטוב, צריך להתבשל איתו. “זה לא יכול להיות אמוציונלי מהרגע להרגע”, אומר פלס.
הטריגר השני היה פטירתו של הרב הבר ז”ל. “מאז שגמרתי בלבי לתרום, עקבתי אחרי פעילותו וידעתי שאני רוצה לתרום, אבל כנראה לא הייתי עדיין מספיק בשל. היה לי מאוד ברור וידעתי שאחרי הקורונה אעשה את זה. בדקתי הרבה ברשת, מה זה אומר מבחינת המטלות, התהליך, הבדיקות, הכאבים. עשיתי לעצמי עבודת מחקר רצינית כדי להיות מוכן להכל”.
בחודש אוגוסט האחרון הגיע הטריגר השלישי והאחרון. “שיא הקורונה, אנחנו זוג שעובד במשרה מלאה. הייתי בבית כי זה היה התור שלי עם הילדים ואני בפגישה טלפונית, עובד גם מהבית בתוך המציאות המיוחדת הזו. הגדול רודף אחרי הקטן בגלל איזה משחק. הוא נכנס עם הראש במשקוף ונפצע. הרבה דם, בית חולים, טיפול נמרץ, חשש גדול לחבלת ראש חמורה. כאוס”.
ישראל ביטל מיד דרך המשרד את כל הפגישות שהיו לו, תוך כדי נסיעה לבית החולים. בסופו של דבר, בחסדי ה’, הפציעה התבררה כחבלה לא מסוכנת. בדיקות, הדבקה קטנה, ואחרי ארבע שעות שחררו אותם הביתה.
ואז הגיע רגע ההחלטה הסופי. “סחוט ומותש מקצב המאורעות ומאושר שברוך ה’ הכל בסדר, אמרתי לאשתי בארוחת ערב: יש אנשים שעוברים את החוויה הזאת שלוש פעמים בשבוע בדיאליזה, והנה אנחנו בחסדי שמיים, הקורונה לא פגעה בנו לא כלכלית לא זוגית ולא במשו מיוחד עם הילדים. צריכים וחייבים להודות על מה שיש – על השגרה הטובה והמבורכת. זה היה אירוע מכונן, ארבע שעות בבית חולים שאחריהן החלטתי לעזור למישהו שחווה את האירוע הזה ביום יום שלו. אני רוצה לתרום כליה!”.
מספר ימים לאחר מכן נחשף ברשת לפרסום על אדם שמחפש כליה. הוא התקשר, הציע לתרום באמצעות עמותת ‘מתנת חיים’ והשאר היסטוריה.
פרספקטיבה חדשה לחיים
אחרי הניתוח, יחד עם אשתו, הזוג פלס פגש את הנתרמת ובעלה. “זה היה מפגש מאוד מיוחד”, משחזר ישראל. “הנתרם עובר ניתוח הרבה יותר מורכב, הרבה יותר מסוכן, והוא מלא בהכרת הטוב. רוב האנשים רוצים להמשיך לשמור על קשר. אני עוד מעט משתחרר להמשך מנוחה בבית ואני חושב שנשמור על קשר”. לדבריו, התחושה אחרי הניתוח משנה חיים והכל נראה בפרספקטיבה אחרת, “אפילו ברכות השחר שאני אומר בבוקר – כמה צריך להודות”.
עד כמה חשובה התמיכה והמעטפת הקהילתית של רשת הכוללים ‘אחוות תורה’ בסיפור הזה? “בכל התהליך דיברתי על זה עם ידידי הרב פנסטר, ראש הכולל שלנו באחוות תורה”, הוא מספר. “המעטפת הקהילתית שאחוות תורה מספקת היא גם חיצונית. במקרה שלי, יום וחצי לאחר שיצאתי לאשפוז טרום ניתוח, כמו דומינו, שישה ילדים שלי הדביקו האחד את השני וחלו בשפעת, ואשתי איתם.
“אבל אנחנו רגועים כי החבר’ה בכולל דואגים ואכפתיים. מיד סודרה שבת שלמה על ידי הלומדים בכולל – לכל מה שצריך. זו תחושה נהדרת ללמוד בכולל אחוות תורה, עם ידידי הרב פנסטר וכל החברים, זה פשוט להיות שייך לקהילה עוטפת ומחבקת”.
מייסד רשת הכוללים ‘אחוות תורה’, הגאון רבי דוד לייבל שליט”א, ביקר את ישראל פלס בחדר ההתאוששות במטרה לעודד אותו על תרומתו האלטרואיסטית הראויה לדוגמה ולחיקוי, ואמר לו כי הוא מהווה מודל מרגש של תורה, עבודה וגמילות חסדים. “זכית לגמול חסד אמיתי מגופך ממש, וזו העבודה הכפולה שלך: עבודת כפיים ועבודת השם”, אמר הגר”ד לייבל.
זו הפעם השניה שלומד מרשת ‘אחוות תורה’ תורם כליה. לפני כשנה וחצי, היה זה איצ’ה אלטמן מפתח תקווה שהחליט לתרום כליה לחבר מהישיבה. לאחרונה פורסם כי אלטמן הוזמן לשמש כסנדק בברית לבנו של חברו שקיבל ממנו כליה, וחיים במתנה.
