אם נעמיק בשאלה מהי הצלחה בחינוך, נקבל תשובות מגוונות ובעיקר משתנות, בהתאם למאפיינים הייחודים של כל תרבות ותקופה. ביוון העתיקה הצלחה בחינוך הייתה עיצוב אדם חופשי, באירופה הכשירו אבירים, בציונות חינכו חלוצים, בעידן המודרני החינוך יוגדר כהצלחה ככל שהוא יקנה כלי הסתגלות לשינויים המהירים המתרחשים בעולם.
אחת השיטות החינוכיות שתופסות תאוצה בעולם המערבי היא “הקונסטרוקטיביזם”, תאוריה חינוכית המסבירה כיצד נרכש ידע, נותנת דגש על חלקו של התלמיד בתהליך הלמידה ומעודדת למידה אקטיבית בדרך של הבניית ידע ואחריותו של הלומד על הידע. בשנים האחרונות שיטה זו נדונה במקומות רבים בעולם כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. השפעת הטכנולוגיה על העולם מקדמת את אינטרס התאוריה (שלא נדבר על בינה מלאכותית!). לעומתה, השיטה השמרנית בהוראה דוגלת במורה המלמד בכיתה ומעביר את חומרי הלמידה לקהל שומעי לקחו.
השיטה התורנית, לימוד התורה, מחייבת את הדרך של רב מפי תלמיד. “מסירת התורה”. לאורך ההיסטוריה מצאנו את המושג של זקן ויושב בישיבה, וגם האדם החכם נקרא ביהדות “תלמיד חכם” כי הוא ממשיך ללמוד כל הזמן לצד היותו חכם, אך בד בבד אנו מכירים ויודעים את החשיבות של “שימוש תלמידי חכמים” וכמה חמור לפסוק הלכה והוראה בלי שעשו שימוש שכזה. ומעבר לזה, להכיר את “הקורקבן הקדוש”, את המושגים הנלמדים בבית המדרש בחיי המעשה. לא תעזור למידה בבית המדרש בלא למידה עצמית בשטח.
ילד שלומד בבית ספר והחינוך נשאר תאורטי ושייך רק לבית הספר ולא לעולם המעשה, ללא שילוב של העולמות, החינוך יאבד את ערכו. לאורך כל היום בבית הספר, הילד חי עם החינוך מהבית. ובשאר חלקי היממה הוא חי את החינוך של בית הספר, בכל מקום שהוא נמצא.
התורה מחנכת את כולנו לחינוך של תזכורות תמידיות על חוק חינוך חובה, על שילוב של הלמידה התמידית מהרב וביצוע ולמידה עצמאית בחיי המעשה. איסור בשר וחלב איננו איסור רגיל, כבר הבישול נאסר. המטבח היהודי וחיי היומיום של היהודי נעים סביב הציר של בשרי וחלבי, זה לא רק אלמנט של איסור טכני, אלא תזכורת תמידית של קיום חוקי התורה בכל מקום ובכל מצב בחיים ובעולם, כזה המתזכר אותנו את למידת דיני התורה ושילובם בחיי המעשה.
וכך כותב הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק כג פסוק יט): “מנקודת מבט זו של התבוננות כללית מתבאר טעם איסור בשר בחלב. איסור זה מדבר ישירות אל האדם בשפה ברורה ותוכחת מוסר: שמור ישמור על קדושת התורה, ויזכור כי שלטון תורת ה’ אינו מתחיל בדרגת האיש הישראלי, אלא ממשלת התורה הזאת משתרעת על כל מערכת החיים האורגניים. כל עצמה של תורת ישראל אינה אלא מיכלול החוק העולמי של “למינו”, על כל פרטיו ודקדוקיו, לגבי אורח החיים של ה”מין” היהודי־האנושי. ככה אנחנו מבינים את השתזרותו של חוק הפרדת המינים הלזה בכל תחומי אכילתנו והנאתנו הביתית. ההפרדה בין בשר וחלב מטביעה את חותמה על המטבח היהודי ועל השולחן היהודי – יותר מכל שאר מאכלות אסורות, ויותר מכולן נועדה הפרדה זו להיות קול מבשר לבורא עולם, ולשוות לנגדנו בכל עת ובכל שעה את תורת ה’, את חובתנו האנושית כבני ישראל ואת כבודנו האנושי כבני ישראל”.
