אנחנו ניצבים בפתחן של מספר פרשיות המפרטות את תבנית המשכן וכליו בדקדוק רב. כך פרשיות תרומה ותצוה המורות את הציווי, וכך פרשיות ויקהל ופקודי המספרות על הביצוע. אין עוד שום עניין הזוכה בתורה להרחבה שכזו תוך ירידה לפרטי פרטים. מצוות שבת נאמרה בפסוקים ספורים, ואפילו סיפור מתן תורה לא תואר בכזו אריכות.
מהו המסר של הפרשה הזו עבורנו? הלוא אין לנו משכן וגם לא עתיד להיות, ובניין המקדש שונה מהמשכן בכמה וכמה פרטים. אם פרשה זו לא נצרכה לדורות, מדוע נכתבה בפירוט כה רב, האם לא די היה לומר שבני ישראל הצטוו לבנות משכן וכך עשו? מה יכולים אנו להסיק מכך את מידותיהם המדויקות של הארון או של יריעות העזים?
לפני שנשיב, נשים לב שפרשה זו היא הראשונה העוסקת בנוכחות ה’ בעולם. אחרי מתן תורה, ה’ מבקש להשכין את שכינתו בישראל. השאלה היא כיצד נראית הקדושה בהגיעה לעולם הזה. לכאורה היה מתבקש שבני ישראל יימנעו מעשיית משכן, ארון או כרובים, שהרי אמונת הייחוד נלחמת בהגשמה האלילית. עד כמה שברורה לנו הידיעה: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אין טעם שנבנה לה’ בית ומקום.
מדוע אם כן נבנה המשכן? בגלל נטייתו הטבעית של האדם לתפוס את הקדושה בהגשמה. במשך אלפי שנים תעתה האנושות אחרי האלילות בדיוק מסיבה זו, מתוך הצורך למשש את הקודש ולהיפגש עמו באופן בלתי אמצעי. לכן, אף שהמטרה הסופית היא לחלץ את ישראל ואת העולם כולו מן ההגשמה, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ואפשרה לו להנכיח את קדושת ה’ במשכן ובכליו. דומה הדבר למה שכתב הרמב”ם ביחס לקרבנות שבעיקרון לא היה להם מקום באמונת הייחוד, אלא שבני ישראל לא היו מסוגלים לקבל את ביטולם המלא, וכלשונו: “ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם” (מו”נ ג, לב). חטא העגל היווה המחשה ברורה לצורך של עם ישראל במרחב מקודש כאן בעולם הממשי גם לאחר שראו שאין עוד מלבדו.
עניין זה מפורש במדרש חכמים: “וכל עניין המנורה והשולחן והמזבח והקרשים והאוהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה? אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלנו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה וכו’. אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור… אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן, עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם”.
לדברי המדרש, המשכן קיבל הסכמה בדיעבד והצורך בו הוא רק בשל חולשותיו האנושיות של האדם. כאן מונחת התשובה לשאלה שבה פתחנו. נראה שהפירוט המדוקדק בפרשיות המשכן נועד להוציא את היוזמה מיד האדם. זאת, כדי להורות שאין בכוחו של האדם לקדש דבר ושהקדושות כולן שואבות את תוכנן משכינת ה’. חפצים, מקומות, אנשים – אין בהם קדושה ולא יכולה להיות בהם קדושה. הם רק משמשי הקדושה. אפילו קדושתו של בית המקדש היא רק משום היותו משמש לעבודת ה’.
מטעם זה לֻוָּה בניין המשכן כולו במטבע הלשון: “כאשר ציווה ה’ את משה”, וכן נאמר בו: “בתבניתם אשר אתה מָראה בהר”. כלומר, אין לבטא יצירה אנושית בעשיית המשכן, אלא לציית בלבד. מכאן הפירוט בדבר החומר, המידה והמיקום. יש בכך כדי להפקיע מהמחשבה האלילית, לפיה הכוחות עצמם בעלי קדושה, וכמו שסיים המדרש: “אמר להם הקב”ה, אם כן, עשו מה שאתם חפצים – אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם”. הציות מזכיר לנו שהקדושה באה מלמעלה.
נטייה זו, לייחס קדושה עצמית לדברים, לא פסה מן העולם. חשוב שנכיר את מקורה – החולשה האנושית להגשים את האלוקות מתוך רצון למשש אותה. הפרשה מלמדת אותנו שאין קדוש אלא ה’. אין קדושה עצמית בקברים או במקומות תפילה ואף לא בתלמידי חכמים מופלגים. כל שכן שאין קדושה במפלגה או בהתאגדות כלשהי. אין ראוי להתייחס לדברים כקדושים, אלא במידה שהם משמשים את ה’ יתברך ומגלים את דברו בעולם. ואם חפץ האדם להתקדש, הדרך היחידה היא על ידי ההתחברות לדבר ה’ ולמצוותיו. כמו שנאמר “והתקדשתם והייתם קדושים – כי קדוש אני”. הוא לבדו המקור לקדושה בעולם.
