נצטווינו בפסח על איסור חמץ וחיוב מצה, אולם לא הרי האיסור כהרי החיוב. החמץ אסור בבל ייראה ובל יימצא וחז”ל הפליגו בו בדינים רבים: בדיקה, ביטול, ביעור, איסור בערב פסח, אכילה בכרת, לא בטל בפסח אפילו באלף, חמץ נוקשה, ואף חומרות ומנהגים שונים יש באיסור חמץ, כמו קטניות, שרויה, ועוד. לעומת זאת, את מצוות מצה מיעטו חכמים ביחס לפשט הכתוב. בפסוק נאמר ‘שבעת ימים תאכל עליו מצות’ וחז”ל קבעו רק כזית בליל ראשון.
מבחינות נוספות נראה כי העיקר הוא איסור החמץ, ומצוות המצה נגררת מאיסור חמץ. כך נראה מהפסוק ‘ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ’, וכפי שנאמר בהגדה: ‘על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ’. כלומר העובדה החשובה היא שאין חמץ, ורק כתולדה מכך משתלשלת חובת מצה.
הדגשת איסור החמץ מעוררת שאלה, מדוע מיוחסת חשיבות כה רבה להיעדר החמץ? על פניו העובדה שהיציאה הייתה בחיפזון היא עניין שולי בכל יציאת מצרים. וכי לא חשוב יותר לעשות זכר לניסים הגדולים, לעשר המכות, ליציאה מעבדות לחירות, ליצירת העם, לאמונה שה’ כל יכול? גם אם נאמר שהחיפזון מורה על יציאה שלא כדרך הטבע, כפי שכתב המהר”ל (גבורות ה’ לו), הרי עשר המכות מעידות על כך שבעתיים.
כדי להבין את חשיבות היציאה בחיפזון, יש להקדים את החלוקה המפורשת בחז”ל בין ‘חיפזון ישראל’ ל’חיפזון מצרים’. חיפזון ישראל החל עוד קודם לגאולה, והוא התבטא באופן שבו הם אכלו את הפסח, כלשון הפסוק: “וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון”. מנגד, חיפזון מצרים מבטא את בהילותם של המצרים בעת מכת בכורות: “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים”, וכן: “כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה”.
חיפזון ישראל נעשה מבחירתם החופשית והוא נועד להראות את אמונתם בגאולה העתידה ואת ציפייתם לצאת למדבר הגדול והנורא כדי לעבוד את ה’. “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. כלומר ישראל מצד עצמם חפצו לצאת במהירות ללא שהות, ובכך ביטאו את אמונתם הגדולה.
אולם חיפזון מצרים אירע בעל כורחם של ישראל, והוא מבטא דווקא את אמונתם של המצרים. העובדה שהמצרים גירשו בכוח את ישראל כדי לא להילכד ביד המשחית המכה את בכוריהם, היא הרגע שבו הם הבינו כי ה’ הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ. מכה אחר מכה הם עמדו בעיקשותם לא לשלח את העם, אך ברגע היציאה הם לא הניחו לישראל להתמהמה. היה ברור להם שאין דרך להינצל אלא על ידי עשיית רצון ה’ – לשלח את בנו בכורו.
זו הייתה תכלית יציאת מצרים: “וידעו מצרים כי אני ה'”. את בני ישראל יכול היה ה’ להוציא תיכף ומיד, אך הוא הקשה את לב פרעה כדי שהאימפריה הגדולה ששלטה בכל העולם, תדע את ה’.
לאור זאת נבין את לשון ההגדה: “שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם”. לכאורה ייפלא, מה הכוונה ‘עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים’, היכן היה גילוי בכך שהמצרים גירשום בכוח ולא הספיק בצקם להחמיץ? התשובה היא שאכן אין לך ביטוי גדול להתגלות ה’ מזה. המצרים עצמם הבינו שישועתם תלויה בעשיית רצון ה’. זוהי תכלית הגילוי, כשכל עמי הארץ מודים שה’ אלוקי ישראל הוא אלוקי האלוהים.
לאמונת המצרים יש השלכה ישירה על ישראל. בראש השנה אנו מתפללים, וידע כל פעול וכו’. ספקות רבים באמונה נובעים מהכחשת האמונה הרווחת בעולם, ולכן תקוותינו לגילוי השלם מכוונות להתפשטות ידיעת שמו בכל העולם. אם כן, ההבנה של המצרים אינה עניין שלהם לבדם. הקב”ה ביקש ביציאת מצרים להביא את ישראל לאמונה שלמה ‘וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם’, וההודאה של מצרים – שפסגתה בחיפזון דמצרים – משרישה בנו את האמונה השלמה באופן מלא.
זוהי אפוא הסיבה למרכזיות איסור חמץ. החיפזון הוא ביטוי לנקודת השיא של התגלות מלך מלכי המלכים, ובכך שאנו נמנעים מהחמץ, כפי שנמנעו אבותינו בהיותם מבוהלים ודחופים מפני המצרים, אנו מעלים על נס את גילוי השכינה שאירע בשיאה של יציאת מצרים.
