בסוף פרק ראשון של בבא קמא (יז.) הגמרא מתגלגלת לדון בדברי אגדה. בהלווייתו רבת הרושם של חזקיה מלך יהודה, על פי הגמרא, הכבוד הייחודי שזכה בו חזקיה הוא שהוציאו ספר תורה לכבודו, הניחו הספר על מיטתו, ואמרו “קיים זה מה שכתוב בזה”.
הגמרא מחדדת כי כבוד זה שמור לחזקיה, וכי גם אנשים גדולים לא זוכים כיום לכבוד דומה. בגמרא מובאות שלוש דעות לגבי היכולת להשתמש עם ספר התורה בהלוויית המת: או שלא ניתן בכלל להוציא ספר תורה לכבוד המת, או שניתן להוציא את הספר אך לא להניחו על המיטה, או שניתן גם להניח אבל לא ניתן להגיד על הנפטר “קיים זה מה שכתוב בזה”.
הגמרא לא אומרת במפורש מה מעמדו הייחודי של חזקיה, אך אנו יודעים כי בדורו של חזקיה פרח לימוד התורה באופן חסר תקדים, לא היו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד:) אך מאידך דווקא חזקיה מוכר לנו כמי שבשלושה דברים חכמים לא הודו לו (פסחים נו.) ושהוא נמנע ממצוות פריה ורביה לתקופה ארוכה.
ייתכן להציע כי חזקיה זכה למעמד הייחודי בגלל החלטתו לגנוז ספר רפואות ולכתות את נחש הנחושת (פסחים נו.) שעל פני השטח נראים כסטייה ממסורת, אך למעשה הם מחזקים את האמונה הדתית והדבקות בה’.
בהמשך הגמרא מתפתח דיון מעניין לגבי היחס שבין “קיום התורה” לבין “לימודה”, ו”לימודה לאחרים”. לפי הגרסה לפנינו (ופירוש רש”י), הגמרא מאפשרת להגיד “קיים זה מה שכתוב בזה”, אך לא להגיד “לימד זה מה שכתוב בזה”, והגמרא מסבירה כי למרות שמעשה גדול מלימוד עצמי, הרי שללמד תורה לאחרים הוא בדרגה גבוהה ממעשה.
לעומת זאת, לפי גירסת ה”שאילתות” לגמרא (מובאת גם בתוספות), הגמרא מבקשת להבין למה ר’ יוחנן הניח תפילין לפני שענה לתלמידיו על שאלה תורנית, והרי “לימוד תורה גדול ממעשה”? ועל כך משיבה, כי רק “לימוד תורה של האדם עצמו” גדול ממעשה, אך “ללמד תורה לאחרים” בא אחרי קיום המצוות הפרטי.
למרות שנדמה כי יש הבדלי גישות מהותיים בין פירוש רש”י לגרסת השאילתות, ייתכן שהדברים משלימים. ללמד תורה לאחרים זו הפעילות הגבוהה ביותר, שכן יש בה מעין מעשה ולימוד תורה שמשתלבים יחד ודאגה לעתיד הרוחני של עם ישראל. אך מאידך בהתנהלות היומיומית – גם על מרביצי תורה לדאוג לשמירת המצוות העצמית שלהם.
ולסיום, ובאותיות קטנות, ראוי לציון כי בקטע מן הגניזה הקהירית יש נוסח נוסף לגמרא שלא נוכל לדון בו בהרחבה, אך הוא פותר קשיים מסוימים בנוסח שלפנינו. על פי הקטע יש לגרוס – הפוך ממה שלפנינו – “קיים לא אמרינן, לימד אמרינן”, על גירסא זו הגמרא שואלת, והרי לימוד גדול ממעשה? ומשיבה, כי עקרון זה נכון רק על לימוד עצמי ולא על לימוד לאחרים.
