שורות אלו נכתבות כשאנו באמצע סוגיית ‘בעליו עמו’, מדובר בדין שמקורו מן התורה, והוא מופיע בפרשת השואל. התורה אומרת (שמות כב) “אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם”, כלומר, אם המשאיל נמצא עם השואל, אין על השואל לשלם תשלומים בגין אונס (הגמרא מרחיבה זאת גם לגניבה ואבידה, ואולי אף לפשיעה, ש”ט) שאירע לחפץ.
קריאה פשוטה של הפסוק היא שאם אירע הנזק במצב שבו השואל נמצא ליד המשאיל והם משתמשים יחד בחפץ המושאל, השואל פטור מלשלם. אפשר להבין את הדין הזה מסברה – אם גם המשאיל שהוא הבעלים נמצא עם השואל, הגיוני שהאחריות על הנזקים הינה משותפת.
אלא שהגמרא (דף צה:) דוחה את ההבנה הזו (בגמרא ההבנה הזו מופיעה בשמו של רב המנונא) ומסקנת הסוגיות היא כי פטור ‘בעליו עמו’ הינו אחר לחלוטין, והוא שאם יש מקרה שבו יחד עם עסקת ההשאלה של החפץ, המשאיל גם התחייב לבצע עבודה מסוימת עבור השואל, במקרה כזה השואל פטור מתשלומים במקרה של אונס, גניבה ואבידה, ואולי גם במקרה של פשיעה.
במילים אחרות, אם עסקת השמירה של החפץ התבצעה יחד עם מחויבות של הבעלים לבצע עבודה עבור השומר/שואל, השומר/שואל פטור מכלום. סיכום ההלכה בלשונו הבהירה של הרמב”ם הוא כדלהלן: “מפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור … מפי השמועה למדו היה עמו בשעת השאלה אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור, לא היה עמו בשעת השאלה אף על פי שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב. והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין, אפילו פשיעה בבעלים פטור”.
דין זה קשה מאוד מסברה. למה שאהיה פטור מלשלם על פשיעה שביצעתי בחפץ ששאלתי, אם בעלי החפץ הסכים גם לעבוד אצלי במטבח? ניתן כמובן ללכת לפתרון הקל ולהגיד כי מדובר בגזרת הכתוב ללא טעם, אלא שמהלך הסוגיה (צה-צו) לא מאפשר זאת. הגמרא מדגישה כי לדעתה סביר יותר לפטור ‘בעליו עמו’ במובן של ‘עסקה שנכרתה גם בנוגע לבעלים’, מאשר ‘בעליו עמו’ בעת השימוש בחפץ.
יש ניסיונות רבים בראשונים ובאחרונים להסביר את הטעם של דין זה, אך אף אחד מהם לא הניח את דעתי בעת כתיבת שורות אלו. ולכן, אני מעדיף לסיים את הטור השבועי, דווקא בניסוחו החריף של בעל ה’חות יאיר’ (סימן רכג) ששואל את השאלה, ומותירה ללא מענה.
“הנה בגוף הדין (של בעליו עמו, ש”ט) תמהתי כל ימי אחר שפיקודי ה’ ישרים וכלם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת והאריך בהם הרמב”ם במורה נבוכים כללים וממנו ינקו ולקחו כל הבאים אחריו בטעמי מצות בנגלה ומי יתן ואדע לקרב הדבר הזה (בעליו עמו, ש”ט) אל השכל. ודמיא למה שאמר פלוני [עי’ מס’ כתובות נ”ג ע”א] אילו הוינא התם אמינא משיב רעה תחת טובה וגו’ (כלומר, על פניו הדין הזה נראה כ’משיב רעה תחת טובה’, ש”ט) וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ילקה באבדון ממונו ביד שואל? כי לולי דרשת חז”ל לא קשה, והיינו אומרים כי פי’ הכתוב עמו ר”ל אצל דבר ששאל לחברו והיה לו להשגיח עליו (כפי פשוטו של מקרא שהצענו, ש”ט) וק”ל עכ”ל.
