דיבור בגנותו של יהודי אחר הוא עבירה על איסור לשון הרע. גם השתתפות פסיבית של האזנה והקשבה בלבד לשיחה כזו – אסורה. עם זאת, לא תמיד ניתן לצאת כאשר שיחה בחדר הישיבות או שיחת עבודה בטלפון הופכת ללשון הרע. מהי עמדת ההלכה באשר לנוכחות סבילה בשיחה כזו? מה עושים כאשר עמיתים לעבודה מתחילים לדבר לשון הרע ולרכל? האם צריך לבקש מהם לחדול מכך? האם מותר להקשיב לשיחתם, או שעלינו לעזוב את המקום?
>> לשון הרע היא אכן בעיה שמרבה לצוץ במקום העבודה שלי, ולא תמיד אני יכול לברוח ממנה. לפעמים אני נמצא בחדר ומסיבה כלשהי לא יכול לעזוב, והם מחליטים פתאום “לרדת” על מישהו מהעבודה. כל מה שאני יכול לעשות הוא להשפיל עיניים ולא להתערב בשיחה. אני נמנע מלהשתתף בשיחה באופן פעיל או להותיר רושם שאני נהנה ממנה; אני מעמיד פנים שאני רושם כל מיני דברים ושלא אכפת לי בכלל מנושא השיחה. לדעתי זו הדרך הטובה ביותר במצב כזה.
אחד מגדולי הדורות האחרונים שהרבה לעסוק באיסור לשון הרע ולפרט את גדריו והלכותיו הוא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל “חפץ חיים”. בין היתר הוא עוסק בספרו גם בדיני שמיעת לשון הרע, וקובע כללים ברורים בנושא. וכך כותב החפץ חיים (חלק לשון הרע כלל ו אות ה):
“שְׁמִּיעַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אִסוּר תּוֹרָה, הַיְנוּ לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ, אֲבָל אִם יָשַׁב בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים שֶׁנִּתְקַבְּצוּ לְעִנְיַן מָה, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲסוּרִים, וְהוּא מְשַׁעֵר שֶׁדִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָהֶם מְאוּמָה, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ מִמְּסִבָּתָם, אוֹ לְהַנִּיחַ אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו – מִצְּוָה רַבָּה הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשָּׁמֵט מִּמְּסִבָּתָם, וּמְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ שֶׁעֵצָּה זוֹ דְּהֲנָחַת אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו גַּם כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד מִפְּנִי שֶׁיִּלְעֲגוּ עָלָיו – עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה אָז לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וּלְהַעֲמִיד עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת צָרָה כָּזוֹ וְלִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה’ עִם יִצְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל עַל כָּל פָּנִים בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל שְׁמִיעַת וְקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע”.
במצב שמתאר החפץ חיים, שבו מסיבות שונות אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשהות במקום שבו מדברים לשון הרע, עלינו להקפיד על שלושה תנאים, שהחפץ חיים מפרט בהמשך: 1) לקבל החלטה פנימית שאיננו מאמינים לדברי הגנאי שאנו שומעים; 2) שלא ליהנות מהם; 3) שלא להביע שום תנועה חיצונית של הסכמה או שביעות רצון, אלא “יֵשֵׁב כְּאֶבֶן דּוֹמֵם”. ממשיך החפץ חיים: “וְאִם יוּכַל לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם פָּנִים נִזְעָמִים, שֶׁיָּבִינוּ מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא אֵינוֹ מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם הַהֲבָלִים, בְּוַדַּאי הוּא טוֹב יוֹתֵר”.
כאשר תנאים אלה מתקיימים, מותר לנו להשתתף בפגישה או בשיחת ועידה שנאמרים בהן דברי לשון הרע. עם זאת, עלינו לוודא שאנו אכן נשארים שם בלית ברירה, ולהשתדל לשנות את מהלך השיחה ככל שהדבר אפשרי.
