רצף הסיפורים הפותח את פרק השוכר את הפועלים (דף פג: – פו.) גורם ללומדים רבים בתוך בית המדרש לתחושה של אי-נוחות. הגמרא מספרת כי ר’ אלעזר גרם למותו של אדם עקב כך שהלה כינה אותו בכינוי גנאי, שר’ יוחנן גרם למותו של ריש לקיש בעקבות ויכוח שהיה ביניהם, ומספרת על דיאלוג שנראה בוטה בין ר’ אלעזר ור’ ישמעאל בר יוסי למטרונה אחת.
הלומד ירא-השמיים חש במעין מלכוד, נע בין הצדקת מעשים שאינם ראויים, לבין זלזול בגדולי החכמים. וכך, מתפתח הפתרון הנפוץ הגורס שהדברים אינם כפשוטם, ‘בבחינת’, אין הקורא מבין את שקורא, והרובד הגלוי של הסיפור אינו אלא משל, והדרך להבין את הסיפור חסומה בפנינו, ואינה אלא עניין למקובלים. דרך זו שומרת עלינו מפני פרשנויות ‘מסוכנות’ של הסיפורים, אך היא גם חוסמת בפנינו את המחשבות והמסרים שניתן להפיק מהסיפורים הללו.
לדעתי, בסיפורים מעין אלו, יש עלינו להניח בצד את המשקפת השיפוטית, את השאלות הגבוהות המבקשות להתאים בין מעשי החכמים לבין המוסר והחוק. יש להניח במהלך קריאת הסיפור ולחזור אליהם – אם רוצים – רק בסוף. ננסה להדגים גישה זו בסיפורי ר’ אלעזר בן רבי שמעון. הגמרא מתארת כיצד ר’ אלעזר בחר לשתף פעולה עם הרומאים ובעצם דאג להתמנות ל’תופס גנבים’. ר’ אלעזר עושה זאת למרות שהוא יודע כי השיטה שלו לתפוס גנבים איננה שיטה ודאית (הוא חשד במי שמנמנם בשעות הבוקר המאוחרות, ש”ט). אנו רואים כבר כאן את אישיותו של ר’ אלעזר, חכם עם יכולת הכרעה אינטואיטיבית מוצקה, ביטחון בצדקת הדרך.
זה לא מפתיע אותנו כשאנו זוכרים שהוא שהה שנים רבות במערה עם אביו, ופיתח שם הסתכלות ביקורתית כלפי העולם. אך במקביל אנו רואים כי יש לר’ אלעזר תכונה של שינוי מתמיד, של בחינה עצמית מחדש. כך עצם העובדה שהוא משתף פעולה עם הרומאים בשונה מאביו שנלחם בהם אינה מובנת מאליה. שנית, העובדה שהוא דואג לחברה ולמגר את העבריינים מתוכה, בזמן שכשהוא יצא מהמערה הוא היה הורג כל מי שלא לומד תורה, והנה כעת הוא דואג ליישובו של עולם. ר’ אלעזר לא נרתע מלהתמודד מול רבו ר’ יהושע בן קרחה, הוא עומד על שלו וטוען כי ‘הוא מכלה קוצים מן הכרם’.
אך למרות זאת, מתחת לפני השטח אנו מגלים שהוא בוחן את עצמו מחדש. ולכן הוא לא מרפה מלבקר את עצמו על כך שהכובס נהרג בגללו. את הכובס הוא שלח להריגה בגלל שהכובס זלזל בו. גם כאן כנראה היתה אינטואיציה חזקה לר”א שהוא פושע וחוטא (כפי שהתברר בסוף, ש”ט) אבל זו היתה הכרעה שנבעה גם מתוך כעס וגם זו היתה הכרעה אינטואיטיבית לגמרי, היא לא התבססה על הנוסחה הקבועה והרגילה שהוא ייסד (מי שנרדם בבוקר בשתיית היין, ש”ט). בשלב זה בכה ר’ אלעזר ולא הצליח להתנחם עד הסוף, גם לאחר שהתברר שהכובס היה פושע, וגם לאחר שעשה ניתוח ושומן בטנו לא הסריח. ר’ אלעזר כל ימיו סבל מייסורים בכדי לכפר על אותה הריגה, וגם שינה את תפקידו.
נראה בגמרא (פה:) כי ר’ אלעזר החליט להשתמש בכוחו הגדול כמכריע בכדי להתיר אשה לבעלה, בכדי להביא חיים לעולם, במקום העיסוק בהריגת הגנבים שמחריבים את העולם. במילים אחרות: האישיות של ר’ אלעזר נשארת, הכרעה עצמאית, לעיתים נגד החכמים, ביטחון בעצמו. אך במהלך השנים הוא מנתב את התכונות למקומות שונים, בתחילת דרכו, להתמסרות ללימוד ופגיעה במי שמניח חיי־עולם, לאחר מכן, לתיקון עולם ותפיסת גנבים, ולבסוף, להוספת חיים ולהתיר אשה לבעלה.
כשאנו מסתכלים באופן זה על הגמרא, ואנו שמים לב לשינוי שעובר החכם בחייו, אנו יכולים גם להבין את העובדה שהגמרא הכניסה באמצע את הסיפור עם ר’ יוחנן וריש לקיש. גישתו של ר’ יוחנן מלכתחילה הייתה שונה מזו של ר’ אלעזר. הוא לא ניסה להרוג את הגנבים, אלא החזירם למוטב. אבל בשונה מר’ אלעזר, ר’ יוחנן התקשה למחול. הוא לא שינה את דעתו באותה המהירות שבו שינה ר’ אלעזר את דעתו והבין שהריגת הכובס הינה בעייתית. אם כן, נמצא כי הגמרא מציגה בפנינו שני חכמים גדולים, אך האישיות שלהם שונה זו מזו, ושוב מעבירה לנו את המסר, כי התורה לא ניתנה לדגם אישיותי אחד, אלא להפך, גדלות התורה והדרה מתגלים בכך שהיא ניתנה לכל אדם, לכל מבנה אישיות, והיא נותנת חיים ועומק לכל מי שנברא בצלם.
