בפרשתנו נאמר הציווי: לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ. על מצוות הדבקות תמהו חכמים: “וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב כי ה’ א-להיך אש אוכלה”. ותשובתם היא: “אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה” (כתובות קיא, ב).
תירוץ הגמרא תמוה. בפשטות הציווי הוא לדבוק בשכינה, ואם זה בלתי אפשרי, מה תועיל הדבקות בתלמידי חכמים, והלוא סוף סוף אינו דבק בשכינה. אפשר להציע שהמצווה האמורה כאן היא מצוות הדבקות בתלמידי חכמים, אולם אם כן, מדוע לא ציוותה התורה על כך באופן ישיר? עוד יש לשאול: מה יעשה תלמיד חכם? הרי לא מסתבר שהוא זוכה לדבקות על ידי הידבקו בתלמיד חכם אחר.
נראה כי הגמרא הניחה כהנחה פשוטה שהדבקות העיקרית בה’ היא זו שזוכים לה תלמידי חכמים. כך משמע בדברי המסילת ישרים שכתב: “הדבקות – הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה ‘אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'”. משמע שתלמיד חכם השוגה באהבת התורה זוכה לדבקות באופן ישיר. קושיית הגמרא “וכי אפשר לדבוקי בשכינה”, היא משום שציווי זה נאמר לכל ישראל, ואילו מעלת תלמידי חכמים אינה מיועדת לכל אדם. ותשובת הגמרא על כך היא ששאר בני אדם צריכים לדבוק בתלמידי חכמים, ועל ידי הדבקות בדבקים – ייחשב להם שגם הם דבקים בה’ (בדרך זו הלך גם בעל ההפלאה בספרו פנים יפות).
אין ספק שהכבוד שאדם מעניק לתלמידי חכמים וההשתדלות בטובתם מבטאים את הערכתו לדבקות בה’. אולם אין להבין שהערכה זו היא רק סמל לרצונו להידבק בה’, לו היה יכול. הנכון הוא שהדבקות בת”ח מניעה את האדם באופן מעשי להתקרב לה’. הת”ח שהוא דבק בו הופך לדוגמה אישית חיה עבורו. הוא רואה כיצד נראים חיים של עובד ה’ שמידותיו מתוקנות, ובהידמותו אליו הוא עולה ומתעלה בסולם הדבקות. כך יש לנו ללמוד מלשון הרמב”ם (דעות ו), שכתב “מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם – כדי ללמוד ממעשיהם”. מהיכן למד הרמב”ם שהדבקות בת”ח אמורה להוביל לשינוי במעשים, שמא מטרתה היא לכבדם ולהיטיב עימם? התשובה פשוטה, בגלל שמקור המצווה הוא הציווי לדבוק בה’, והדבקות בת”ח מופיעה בגמרא כאמצעי להביא את האדם לידי דבקות.
משמעות הדברים היא שהאדם אינו יכול להסתפק בדבקות בתלמיד חכם, בלי שהוא בוחן האם מעשיו מתוקנים. אם הוא דבק במי שקרא ושימש אך אין דיבורו בנחת עם הבריות ואין משאו ומתנו באמונה, הרי שהוא עלול ללמוד ממעשיו המקולקלים ומדרכיו המכוערים (עיין יומא פו, א). בחז”ל מפורש שאדם עשוי להיקרא תלמיד חכם, ואף על פי כן תהיה נבלה טובה ממנו. הדבקות בת”ח כזה תביא להשחתה, וברור שהיא הפך כוונת המצווה.
על כך הצטווינו “ובחרת בחיים”. היה מקום להקשות, וכי יש לך אדם שיבחר במוות על פני החיים? אלא שיש בחירות שמשמעות החיים והמוות הכרוכה בהן אינה מיידית. הבחירה באיזה תלמיד חכם לדבוק היא דוגמה לבחירה שכזו. ההוראות בנוגע אליה אינן כתובות בשולחן ערוך, והשלכותיה אינן מיידיות. אך על האדם מוטל לבחור בחיים, ובהקשר שלנו, לבחון היטב כיצד דבקותו בתלמידי חכמים מביאה אותו להתעלות ולרוממות.
