בסוגיית הגמרא בסוכה כ”ז ע”א מבוארות ג’ מחלוקות שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים בנוגע למצוות סוכה.
רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קצבה.
רבי אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד, וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד.
רבי אליעזר אומר… אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו… וחכמים אומרים… יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו.
הדעת מבקשת למצוא את הקשר בין המחלוקות האלו, שמן הסתם תלויות במחלוקת יסודית אחת בהבנת מהותה של מצוות סוכה.
בהקדם נבקש לעיין בגדר דירת עראי. בדף ז’ ע”א מובאת מימרא של אביי המונה את כל שיטות התנאים שסבירא להו ‘סוכה דירת קבע בעינן’: רבי שהצריך סוכה ד’ אמות על ד’; רבי יאשיה שהצריך גם בדפנות ‘צלה מרובה מחמתה’; רבי יהודה שהכשיר סוכה מעל כ’ אמה; רבי שמעון שהצריך ג’ כהלכתן ורביעית אפי’ טפח; רבן גמליאל שפסל סוכה בראש העגלה והספינה; וכן עוד כמה וכמה שיטות תנאים אחרות, שהמשותף לכולן, לדעת אביי, הוא קביעת הלכות הסוכה באופן שתהא דומה ככל הניתן לדירת הקבע.
ולכאורה צריך ביאור, שהרי פשיטא שגם למאן דאמר סוכה דירת קבע בעינן, גדר הסוכה הוא ‘דירת עראי’. אין מי שסובר שמשום ש’דירת קבע בעינן’ מוטל על האדם לבנות סוכה שמגנה מפני הגשמים. דעת ר”ת שאפילו לבית הלל שמעובה כמין בית כשרה, מכל מקום אם מגינה היא מפני הגשמים פסולה. ואף אם יש מכשירים בכהאי גוונא (עיין טוש”ע סי’ תרלא), מכל מקום לא יימצא מי שיסבור שיש לקבוע נסרים במסמרות להצל מפני הגשמים. משום שדבר פשוט הוא ששם סוכה הוא בית עראי שנעשה לזמן ולהגנה חלקית, ובזה חלוק שמו מבית. לא מיבעיא לדעת הסוברים ש’אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי’ ומשום כן דירת עראי בעינן, אלא אפילו הסוברים ש’סוכה דירת קבע בעינן’, בהכרח מודו שעיקר שם סוכה נקבע בשל העראיות, ואם כן צריך עיון בשיטתם, מה הטעם שייקבעו הלכות הסוכה באופן שתהא דומה לדירת קבע, אם בד’ דפנות, אם בד’ אמות על ד’ וכו’, והלא כל מהותה בעראיותה?
הנה, תוכן מצוות סוכה הוא להעביר את הישיבה הבוטחת והשאננה בבית הקבוע והיציב, לסוכה עראית שאין בה את אשליית הביטחון של ‘כוחי ועוצם ידי’, והאדם חש בה כי הוא בצילא דמהימנותא ונתון תחת השגחת ה’. כשם שבארבעים שנות הליכת ישראל במדבר, האכילם הקב”ה את המן כדי לחנכם שאכילת המזון בארץ ישראל היא מיד ה’, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם, כך נצטווינו לשבת בסוכות פרק אחד בשנה כדי להפנים בקרבנו שעל כל מוצא פי ה’ יחיה האדם, ולא על הבית וחוזקו. כלומר דין ‘תשבו שבעת ימים’ אינו אומר שכך ראוי שיהא מצבו של האדם כל השנה, שלא יישב בביתו הקבוע, אלא תוכן המצווה הוא שבשבעת ימים אלו יקבע האדם בהכרתו שגם כל השנה כולה יושב הוא תחת צל השכינה, והגנתו אינה נסמכת על קורות ביתו.
קל להבין שאם הישיבה בסוכה אמורה לנטוע באדם הבנה הנוגעת לביתו, הכרחי, במידה מסוימת, שהיא תהא דומה לישיבה בבית. אם הסוכה תהיה כה עראית, עד שהאדם לא יחוש כל קשר בין הישיבה בבית לישיבה בסוכה, הרי שגם כשהוא יחזור מן הסוכה אל הבית הוא לא ייקח עמו את ההכרה שהופנמה בו בדיוריו בסוכה אל תוך הבית. ונראה שזהו טעם הסוברים ‘סוכה דירת קבע בעינן’. כמובן גם הם מודים שעיקר שם סוכה הוא בעראיותה, אלא שכל אחד מהם, בשיטתו שלו, מבקש שהסוכה תדמה באופן כלשהו לדיורים בבית, כדי שתהא המשכיות בין תחושת הביתיות המיוחדת הנוצרת בסוכה, בישיבה בצלא דמהימנותא, ובין הביתיות היציבה של הישיבה בבית, במשך כל ימות השנה.
ובאמת אף שמצינו מחלוקת לגבי בניין הסוכה, עד כמה הוא צריך להיות עראי או קבע, לגבי הישיבה בסוכה מצינו עקרון מוסכם שהיא צריכה לדמות ישיבה של קבע. כלשון המשנה: *כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי (סוכה פ”ב מ”ט)*, ודבר זה למדוהו מקרא ד’בסוכות תשבו שבעת ימים’, אף שממנו גופא למד רבא שאמרה תורה ‘צא מדירת קבע ושב בדירת עראי’, ואין זו סתירה כלל, משום שדין ישיבה בסוכה הוא לעשות דיורים המדמים דיורי קבע – בבניין עראי של סוכה.
לפי זה תובן היטב דעת רבי אליעזר בכל ג’ מחלוקותיו עם חכמים. רבי אליעזר ודרש שהדיורים עצמם יהיו ככל הניתן במתכונת של קבע, ואת זה הוא קבע בג’ הלכות: א. שיאכל בסוכה את כל הסעודות. וטעמו מבו’ בגמ’: *תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה (שם כ”ז ע”א)*. ב. שלא ייצא מסוכה לסוכה, אלא יקבע את דיוריו בסוכה אחת המוכנה לו מערב חג. ג. שתהא הסוכה שלו ולא של חבירו. כל אלו נועדו כדי לגרום לקבוע את הישיבה בסוכה כעניין הישיבה בבית, כדי ליתן את של זה בזה, ולגרום לאדם לשבת בביתו כל השנה בצילא דמהימנותא. י”ד הסעודות מדמות את קביעות האכילה בבית, ואף איסור היציאה מסוכה לסוכה והישיבה בסוכה שלו קובעות את הדמיון לבית, כפי שהוא אינו עובר מדירה לדירה מדי יום וכפי שביתו הוא שלו.
חכמים, החולקים על ר”א, גם כן מודים לעיקרון של דיורי קבע, אלא שהם סוברים: כדירה, מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל (שם). כלומר הם סוברים שדווקא הכבילה של האדם לדירת העראי עלולה להיות מלאכותית ובכך לפגום בדמיון לדירת הקבע שבה האדם חופשי לאכול כרצונו, לעבור בין דירות ואף לגור לעתים בבית חברו. דווקא כבילה שכזו עלולה להפוך את הסוכה למצור על האדם, ולפגוע בדמיון לדיורי הקבע.
סמך נאה לעניין אנו מוצאים משני מקומות שנקבע להלכה להעביר כלים נאים, הראשון – מן הבית לסוכה, כדי להופכה לישיבה של קבע: *היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה (כ”ח ע”ב)*, והשני – מן הסוכה אל הבית בסיומו של החג: *סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג (מ”ח א’)*. הגמרא מפרשת שהורדת הכלים נעשית כדי שיוכל לשבת בסוכה גם בשמיני עצרת בלי לעבור על ‘בל תוסיף’, אך בפשט המשנה היה מקום להציע שהחזרת הכלים אל הבית היא חלק מהגדרת ‘סוכה שבעה כיצד’. היא מחברת את הישיבה בסוכה בחזרה אל הבית, לתוך יו”ט אחרון של חג, שבו ה’בצלא דמהימנותא’ של סוכות מתקיים בתוככי הבית. וכפי שכתב בתרגום יונתן (פרשת פנחס) *בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן*, מבואר שעניינו של היום השמיני הוא המעבר חזרה מן הסוכה אל הבית. נמצא שאת הכלים הנאים שבבית צריך האדם להעביר לסוכה, בשביל שבסופו של חג הוא יוכל להחזירם בשובו מן הסוכה אל הבית, ובכך הסוכה תשוב ותשפיע על אופי דיוריו בבית. וזהו גדר הקיום של ‘סוכה שבעה’, שאף שאסור לו להתיר סוכתו, מכל מקום הורדת הכלים חזרה אל הבית אינה נוגדת את מצוות הסוכה ביום השביעי, אלא היא היא קיומה. (ואפשר שזהו מה שהבינה גם הגמרא, בהו”א, כששאלה ‘אין לו כלים להוריד מהו’, כלומר אין זה רק היתר להוריד כלים אלא זהו דין להעביר את דיורי הסוכה חזרה אל הבית, כי זהו קיומה המלא של מצוות הסוכה, כאשר היא שבה ומתחברת אל הבית לקראת יו”ט אחרון, וממילא יש מקום לשאול מה הדין כשאין לו כלים להוריד. אך כאמור הגמרא בהמשך אינה מפרשת כן).
לסיכום, תוכן מצוות הסוכה עצמה הוא להטמיע בביתיות של השנה כולה את התוכן שהופנם בסוכה. זהו עצם החג: האדם צריך לעשות את הישיבה בדירת העראי דומה לישיבת הקבע במידת האפשר, כדי שיוכל אחר כך לשאוב חזרה את הבטחון בה’ שהוטבע בו בשבעת הימים אל תוך מתכונת הישיבה בביתו הקבוע.
