זאת מהפכה // הרב משה בינדר

מאת: הרב משה בינדר שליט”א, ראש כולל ומנהל ארגון “אחוות תורה”

הגיליון שלפניכם רואה אור לרגל ציון הצטרפותו של הלומד ה-2,000 לשורותיה של ‘אחוות תורה’. זהו לא דבר של מה בכך. אני נזכר כשנקראתי אל הדגל על ידי מורי ורבי הגר”ד לייבל שליט”א, ליטול על עצמי את עול ניהול הארגון, וזה סך הכל לפני שנה וחצי. ארגון ‘אחוות תורה’ היה אז אחרי כארבע שנות פעילות, והיה נראה שאת עיקר העבודה צריך להשקיע בסידור המערכת. הארגון מנה אז כ-600 לומדים, והרושם שהתקבל הוא שהדגש צריך להיות על ‘תחזוקה שוטפת’.

שבוע לאחר כניסתי לתפקיד, עברתי על רשימת המצטרפים ברפרוף ושמתי לב שבאותו שבוע הצטרפו 18 לומדים חדשים. רשמתי לעצמי והמשכתי לעקוב. בסיכומו של אותו חודש נרשמו לאחוות תורה קרוב לחמישים לומדים חדשים. הייתי בהלם. לא חלמתי שכך הדינמיקה של הדברים. שנה לאחר כניסתי לתפקיד מצאנו את עצמנו עם יותר מ-700 לומדים חדשים (!), כאשר קצב הגידול עולה מחודש לחודש, וכך זה נמשך היום, כאמור, כאשר הארגון חצה את רף ה-2,000 לומדים בתוך שנה וחצי בלבד!

למותר לציין שכל הצטרפות-בלתי-דרמטית-שכזו, טומנת בחובה בלי שנשים לב השפעה עצומה על המעגל הקרוב של הלומד, וכמובן שזה כולל גם את דור ההמשך שתיכף נעשה משויך לעולמה של תורה על כל המשתמע מכך. ככל שהציבור הזה יגדל, תגדל גם השפעתו בקרב ציבור העמלים לפרנסתם. כמדומה שכבר עכשיו ניתן לראות בתהליך המתרחש כאן איזשהו ‘דגל’ שקורא לכל מי שעובד לפרנסתו, לשייך את עצמו לחיי תורה, אותו ואת ביתו אחריו.

אבל, נזכור, זאת לא מהפכה.

נפסק להלכה בשולחן ערוך (או”ח מ”ז י’) אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו כיון שדעתו לחזור ללמוד לא הוי הפסק. וכותב שם הט”ז (דלא כמ”א) שאף מי שאין דרכו ללמוד אנו אומרים שמסתמא דעתו שאם יזדמן שיוכל ללמוד – ילמד, ולכן כשיוצא לעסקיו אין זה הפסק! הט”ז לא כתב זאת כמליצה. הט”ז פסק כך להלכה. גם אם הפסקת מלימודך ולא היתה לך כוונה מפורשת לשוב בסיום עיסוקיך ללימוד, אתה לא מברך ברכת התורה כי דעתך שכשתוכל לשוב ללימודך, מיד תעשה זאת. הדברים מצוטטים גם במשנה ברורה שם.

אצטט מדברי מרן הגרא”מ שך זצוק”ל , אותם אמר בפני מחנכי החינוך העצמאי בשנת תשל”ג: “שלא כימים הראשונים כן ימינו אנו, לפנים בישראל היו כל החיים ספוגים בתורה, גם בעלי מלאכה היו קובעים עיתים לתורה, וכל באי בית המדרש היו מצטרפים ל’חברה ש”ס’ או ‘חברה משניות’ וכיוצא בזה, גם האוירה ברחוב היתה בדרך כלל חיובית, בלא השפעה לרע, אבל בימינו נשתנו הדברים, הרחוב והאוירה הכללית נעשו הפקר לכל דבר רע ואין שום דרך אחרת לגדל את הצאצאים כיהודים אמיתיים, יראים ושלמים, אלא רק בישיבות הקדושות”.

דברים דומים השמיע מרן זצ”ל גם בשנותיו האחרונות בהזדמנויות שונות, אך גם מי שלא שמע את הדברים, זוכר את ה’בעלי-בתים’ של פעם, שחלק גדול מהם היו שייכים לבית המדרש בכל אורחות חייהם, והשאיפה לחיי תורה הייתה בראש מעייניהם.

אז מה קרה פתאום? איך השתנו הדברים? כיצד מצאנו את עצמנו במצב בו מי שעובד כביכול ‘פטור מכל המצוות’?

ייתכן שהשינוי הגיע דווקא כתוצאה מפריחתו של עולם התורה. בשלושים–ארבעים שנה האחרונות, עולם התורה גדל בקצב מעורר השתאות וב”ה אכשר דרא ושאיפתם של כל אב ואם יהודים כשרים, היא לראות את בניהם שוקדים על דלתי התורה יומם וליל. משכך, אין התייחסות ישירה למצב בו אדם נזקק לצאת לעבוד לפרנסתו ולכלכל את ביתו, כך שפעמים נוצרת מן תחושה שאדם מרגיש שהיות ואני לא זכיתי לישב כל היום באוהלה של תורה, אז אני כבר אדם שמחוץ לעולם התורה. אבל ברור לכל בר דעת, שמצוות לימוד התורה לא ניתנה רק לאלו שממתים עצמם באוהלה של תורה, אלא זוהי מצווה על כל אחד ללמוד כפי יכולתו.

ארגון “אחוות תורה” הוקם במטרה להוות מסגרת מתאימה לאלו שעובדים לפרנסתם מחד ומאידך מחוברים בכל נימי נפשם למקור מים חיים, התורה הקדושה, כאלו שלא מוותרים ובכל יום נכנסים לסוגיות החמורות והקשות וצוללים לים התלמוד באווירה ובניחוח הישיבתי, כשהכל מסביב נשכח ונעלם. זוהי בעצם הייתה קריאתו של מרן הרב שך זצוקללה”ה שבכדי לשנות את האווירה של הרחוב ושחלילה לא נהיה מושפעים מכך, אנו מוכרחים להיות מבאי בית המדרש.

ובאמת, כיום, לאחר הבנת המציאות כאמור, אינני מופתע ממספר המצטרפים לשורות “אחוות תורה”, כיוון שהציבור כבר אינו מסתפק בשמיעת שיעור בסוף היום אלא רוצה להגות בתורה עם שקיעות ועמל ולהבין כל דבר.

ומכאן תצא הקריאה לכל יהודי העובד לפרנסתו, החרד לדבר ה’, חרד לגורלו הרוחני וגורל משפחתו, השואף לחיות ‘חיים שיש בהם’ – בוא עוד היום, הצטרף ללגיונו של מלך ותהיה מאושר.

השארת תגובה