וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
בהמשך אנו מוצאים את יעקב משבח את יהודה ואומר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. חכמים פירשו שהכוונה להצעה הנזכרת כאן, שלא להרוג את יוסף אלא למוכרו.
אולם צריך להבין מה בדיוק הייתה עמדתו של יהודה. האם החליט להתנגד למזימת האחים? לא נראה כך. רק אצל ראובן אנו מוצאים כוונה כזו: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. אך על יהודה הכתוב אינו מעיד שבכוונתו הייתה לבטל את מעשה האחים. לכן גם יעקב מדגיש ‘*מטרף* בני עלית’ – מהמחשבה להרוג אותו.
על הפסוק ‘וירד יהודה מאת אחיו’ דרשו חכמים שהאחים הורידוהו מגדולתו בטענה שאילו היה אומר להשיב את יוסף היו שומעים לו. הרי לנו שהוא לא סבר שיש להשיבו, כי אם כן לא היה חושש לומר להם. אין זאת אלא שיהודה סבר לאורך כל הדרך שיש להיפטר מיוסף. רק מדבר אחד הוא חזר בו. בתחילה היה שותף להחלטתם להורגו, ובהמשך החליט שאין לשפוך את נפשו אלא למוכרו. וצריך להבין מדוע שינה יהודה את דעתו, ומה ההבדל מבחינתו בין הריגה למכירה.
הוויכוח בין האחים ליוסף אינו עוסק בקנאה סתמית. על כך התורה לא הייתה מספרת. ברור שמדובר היה בוויכוח עמוק. הם רואים שיעקב מועיד את יוסף להנהגה. הוא עושה לו כתונת פסים – מלבוש של כבוד, והוא מלמד אותו את כל מה שלמד אצל שם ועבר (כמו שתרגם אונקלוס: בן זקונים – בר חכים וכו’). הם אף רואים שיוסף בחלומותיו מתכוון לממש את זכות ההנהגה שנמסרת לו. את כל זאת הם מבינים, ודעתם אינה נוחה. הם סבורים שיוסף אינו מתאים להנהיג. הוא מתרועע עם בני השפחות, הוא מביא את דיבתם רעה. ולפיכך הם מכריעים שיש להורגו.
יהודה מסכים עם כל זאת ולכן מחליט להרוג את יוסף. אולם בשבתם לאכול לחם הוא מעלה את הטיעון הבא: ‘מה בצע כי נהרוג את אחינו *וכיסינו את דמו*’. יהודה מצביע על העובדה שהם הולכים לכסות את הדם כעל סימן שהם עושים משהו לא ראוי. הוא עצמו אינו משוכנע שיש להשיב את יוסף לאביו. הוא עדיין תומך בהעלמתו. אבל למרות זאת הוא מבין שאילו הייתה צדקת דרכם שלמה, הם לא היו חוששים לעשות זאת בגלוי. מכאן הוא מסיק שאסור להם להרוג אותו. עדיין צריך למכור אותו ולסלק אותו מהדרך, אך לעשות מעשה שאיננו שלמים איתו – לא נעשה.
ובכך למדנו לקח חשוב. יש מעשים שאדם משוכנע בנכונותם. הם מכאיבים ולא פשוטים אך לכאורה אין ברירה אלא לבצעם. ובכל אופן, יש מצפן חשוב שיכול לסייע לנו לדעת היכן כדאי לעצור. אם יש מעשה שאנחנו מתביישים בו, שלא נהיה גאים בו לאחר זמן, כנראה שהוא אינו מעשה טוב.
גם אם הוא נעשה בחדרי חדרים ואיש לא ידע – בתוך תוכנו אנו יודעים אם הוא מסב לנו בעיני עצמנו כבוד או חרפה. אם נצטרך לכסות אותו – עדיף למצות קודם אפשרויות אחרות.
בכוחו של הקול הפנימי הזה להדריך אותנו, אם רק נהיה כנים עם עצמנו ונתבונן בליבנו בנקיות.
