בפרשתנו נאמר הדין שהוצאת הדשן צריכה להעשות בבגדי כהונה שונים. רבי יוחנן הוציא מכאן יסוד חשוב בהלכות דרך ארץ: “מניין לשנוי בגדים מן התורה? שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים” (שבת קיד.). יש להסביר מהו אותו עיקרון חשוב של ‘שינוי בגדים’, שרבי יוחנן למד מפרשתנו.
הבגד ביסודו מיועד לכיסוי מפני הבושה. מכאן שמותיו: כיסוי ולבוש (לא בוֹש). מטרה נוספת היא הגנה מקור, מחום, מקוצים וכדו’. אולם התכלית החשובה של הבגד היא לשדר כיצד אנו מזהים את עצמנו: מהו תפקידנו, השתייכותנו הקהילתית, מעמדנו החברתי וכו’.
בסיפור גן עדן, התורה רואה בלבוש ובבושה סוגיית יסוד בקיום האנושי. מבואר שם שעצם הבריאה היא בלי בגדים ובלי בושה, רק לאחר החטא יש כיסוי בעלי תאנה.
מכיסוי הערווה נראה שעיקר הבושה הוא מתאוות הנשים. לתאווה זו יש צדדים ראויים ונכונים אך גם צדדים שפלים ואסורים. קודם החטא לא הייתה סיבה לבושה. האדם תפס את הטוב והרע כאמת ושקר. היה לו ברור מה ראוי ומה לא ראוי. אך לאחר החטא, כאשר הטוב והרע הפכו ל’מפורסמות’, כביאורו של הרמב”ם, האדם חש שתאווה זו מסבה לו בושה, שהרי יכולה היא בקלות להפיל אותו לבור תחתיות. אין בושה גדולה כמו איבוד שליטה ותאווה זו עלולה לכך במיוחד. הכיסוי נועד אפוא להוות מסך שיאפשר התעלמות מתאווה זו, שלא תשתלט כליל על תודעת האדם. (עיין בשמואל א יט, כד, שם מבואר שבזמן הנבואה הנביא פושט את בגדיו משום שהוא חוזר לדרגת הוודאות שקודם החטא).
אולם גם אחרי עשיית החגורות, עדיין התביישו האדם ואשתו מגופם והתחבאו בגן, ולשם כך התקין להם ה’ כתנות עור. מוכח שיש גם בושה כללית בגוף שאינה קשורה רק לערווה.
כאן אנו מגיעים לעומק נוסף בסוגיית הלבוש: הבגד חוצץ בין קומת ההכרה של האדם לגופו. אדם מרומם מעדיף לזהות את עצמו עם התבונה והדעת, ופחות עם הגוף, המזוהה עם הדחפים והתאוות. גוף יש גם לבעלי חיים, והאדם אינו רוצה לפעול על פי דחפיו כבהמה. גם בנקודה זו יש הבדל בין קודם החטא לאחריו. לפני החטא – הטוב והרע היו ברורים וחדים. הדחפים אינם עומדים בפני אמת ושקר. כפי שאין דחף לשתות רעל, כך לא היה דחף לעשות רע. אולם אחרי חטא אדם הראשון, בעולם שבו הטוב והרע אינם ברורים, הדעת מתמודדת אל מול הדחפים הגופניים אשר מושכים את האדם מטה. לכן האדם חש בושה בגוף. רק את הגוף הוא מלביש ואילו את הראש – לא. כי עם הראש אנו מזדהים, אך אל מול הגוף דרושה לנו חציצה שאומרת ‘אנחנו איננו הגוף, אנחנו הדעת המשתלטת על הגוף’.
דברים אלו הולמים את שיטת רבי יוחנן אשר קרא לבגדים ‘מכבדותא’. הגמרא (שבת שם) מדמה את יחס האדם לבגד לשיטת רבי יוחנן, אל יחס הנשמה לגוף. כלומר כפי שהנשמה יכולה לפעול רק בתוך כלי הגוף, כך האדם באופן כללי יכול לפעול רק בתוך בגדים. בלעדיהם הוא מסור לדחפיו ואינו מסוגל לפעול כלום. (זו הסיבה שנוח שהתייאש מהעולם אחרי המבול התגלה בתוך אהלו). ממש כמו כתנות עור, הבגד משמש כדי לחצוץ בין האדם לגוף ולהורות שהדעת היא מהותו ורק בה הוא מתכבד.
מעתה נוכל להבין את העיקרון החשוב שרבי יוחנן ביקש לו מקור: ‘מנין לשינוי בגדים מן התורה’. הוא, שחידש את סוגיית הבגד ככלי לנשמה, הציב שאלה יסודית: הבגד מכסה את בושת האדם ומגלה את זהותו הפנימית החוצה, אך הבגד הרי יכול גם לשאת זהות עצמית ולהשליכה על האדם. לדוגמה, מרדכי יצא בבגדי מלכות לא מפני שהיה מלך המבטא את מלכותו בבגדיו, אלא להיפך, הבגד מזוהה עם המלכות ובכך הוא מכבד את לובשו. השאלה אם כן היא האם ראוי שהבגד ישפיע על האדם? מצד אחד, התלבשות שאינה תואמת את מצבנו האמיתי, עשויה להוות אשליה עצמית כאילו כבר מילאנו את עבודתנו. מאידך, בגד התפור לפי שאיפותינו עשוי להזכיר לנו את רצונותינו האמיתיים ולשמור עלינו.
תשובתו של רבי יוחנן שיש מקום לשינוי בגדים. הבגד יוצר אווירה. האדם לא צריך רק לחשוב מה הוא מרגיש באמת וכך להתלבש אלא עליו להתחשב באווירה בה לדעתו עליו להיות וכמותה להתלבש. דיני בגדי כהונה הם מקור ברור לכך. הן הדין האמור בתרומת הדשן, אך גם דינים נוספים. למשל, את בגדי הכהונה מקדשים רק כשהם על הכהן, אך בה בעת מקדשים את הכהן בתנאי שהוא לבוש בבגדי הכהונה. האדם עושה את הבגד והבגד עושה את האדם. ההשפעה היא הדדית. “שינוי בגדים מן התורה” הוא עיקרון המלמד שהבגד הוא כלי לעיצוב פעולת האדם בעולם.
במובן זה הבגד הוא כלי חשוב אף יותר מהכלי שמהווה הגוף לנשמה. לכן יש הו”א בגמרא ב”ק (צא:) שלדעת רבי יוחנן יהא בל תשחית של בגד חמור מבל תשחית דגופא, שכן הלבוש אינו רק שיקוף של מהות האדם החוצה, אלא במידה לא פחותה הוא הדהוד פנימה של הגבולות בהם האדם רוצה לפעול.
