וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. הראשונים כבר התקשו, כיצד יכלו בני ישראל לבקש להם אלוהים אחרים אחרי כל הניסים שראו ביציאת מצרים, ובפרט אחרי ההתגלות של מעמד הר סיני, עת נפתחו בפניהם כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו? הייתכן שכל הגילויים הללו לא עמדו בפניהם כשביקשו לעשות להם עגל מסכה?
אמנם המתבונן בפסוקים יראה שהם לא באו להכחיש את מציאות ה’ ואת הנהגתו, אלא חיפשו אחר ייצוג ממשי של ה’ לצורך עבודתו ית’. ישנה עבודה זרה שהיא לאלים ולכוחות זרים, אולם העגל היה עבודה זרה המכוונת לה’ אך נעשית דרך סמלים וייצוגים מוחשיים. רצונם לא היה להתכחש לה’ אלא לתפוס אותו. כשאהרון יוצר את העגל הם קובעים חג לה’ מחר, רק שהעגל הוא העומד כעת במרכז החגיגות כסמל למי שהעלם ממצרים.
יצרא דעבודה זרה הוא יצר רב עוצמה. המופשטות המוחלטת של האלוקות טמונת בחובה את ההבנה שאין שום קיום אמיתי אחר מלבד ה’. המציאות האלוקית עומדת במישור אחר לגמרי, וכל מציאות אחרת, גשמית, בטלה ומבוטלת כלפיה. כשתופסים זאת מבינים שאי אפשר לשחד את אלוקים ולא להשפיע עליו. לא סגולות יועילו ולא שום פולחן מכל סוג שלא יהיה. המוצא היחיד הוא לעשות את הישר והטוב ולמלא את רצון ה’. במובן זה מהווה העגל או כל ייצוג אחר משום גורם מתווך שמאפשר לאדם להרגיש את האלוקות כביכול ניצבת היא במישור אחד אתו. כאילו היא אינה באמת מעל ומעבר לו. הנה, היא נראית לעין, והיא אחד מהכוחות המוכרים לו.
הקשבה עדינה לפסוקים תלמד אותנו על שורש החטא. בחגיגות העגל הם אומרים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ומילים אלו דומות להפליא לבקשתם מאהרון, כמו שכתוב בפסוק: וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. לולי דיוק זה היינו חושבים שהעגל בא להחליף את ה’, אך לאמיתו של דבר מתברר שהעגל בא להחליף את משה.
משה אינו סתם נביא. הוא האיש שהביא להם את בשורת הגאולה, עשה לפניהם את האותות, וכשהם לא יכלו לשמוע את קול ה’ בהר סיני, היה זה משה שעלה אל ההר לדבר עם ה’ פנים אל פנים. ‘איש אלקים’ נאמר עליו, וחז”ל דרשו על כך: “מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלקים” (דברים רבה יא, ד).
אולם בני ישראל ראו במשה מעין תחליף לסמל הממשי שהם היו זקוקים לו. העולם העתיק עבד אך ורק לאלילים מוחשיים, והרעיון של התגלות מופשטת היה כה זר לבני ישראל, עד שהם פשוט ראו במשה עצמו את הייצוג של ההתגלות. ומשנעלם משה האיש אשר העלה אותם מארץ מצרים, ביקשו לו תחליף בעגל. הם הבינו היטב שה’ הוא זה שעומד מאחורי הוצאתם, אך בסופו של דבר הם פנו אל המוכר והנראה לעין, כשבהתחלה זה היה משה ובהמשך – העגל.
הטעות של בני ישראל התחילה אפוא בנקודה דקה. הם הרי צדקו באמונתם במשה. אכן, משה אמת, תורתו אמת ונבואתו אמת. התורה עצמה רואה כתכלית גדולה את האמונה במשה כנציג ה’. הלוא אחת מהמטרות של קריעת ים סוף היא “וגם בך יאמינו לעולם”, ומיד לאחריה נאמר “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. אולם הם היו צריכים לראות בו רק שליח נאמן, עבד ה’ המוסר להם את דברי משלחו, ואילו הם התפתו לראות בו ייצוג של ה’, ולכן ייחסו לו את העלאת מארץ מצרים, ומכאן קצרה הדרך למבוכה ואובדן דרך ברגע היעלמותו עד כדי עשיית עגל מסכה.
חטא העגל הוא אות אזהרה עבורנו בנוגע ליחס אל הצדיק. הערכה ואפילו הערצה לתלמידי חכמים וצדיקים היא דבר ראוי. אולם חשוב לזכור שגם בעולם שבו בטל יצרא דעבודה זרה, עדיין פועמים בליבנו עקבות שלו, והוא עשוי להעביר אותנו בצעד קטן מאמונת חכמים ראויה לסגידה ולפולחן אישיות הגובלים בעבודה זרה.
