מפורסמים דברי רש”י בשם המדרש, “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם”, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל”. לולי חשיבותם של סיפורי ספר בראשית, הייתה התורה מתחילה מפרשת החודש. קביעה זו מעוררת תמיהה. מדוע דווקא ‘החודש הזה לכם’ יהיה ראשית התורה? אמנם רבי יצחק נקב בשמה של פרשה זו מפני שהיא המצווה הראשונה שנמסרה לישראל, אך הא גופא קשיא: מדוע בחרה התורה לפתוח את חלק המצוות שבתורה דווקא בפרשה זו?
פרשת החודש מכילה כמה מצוות, שחלקן מוכרחות היו להימסר בתחילת הדיבור בין ה’ לישראל, כמו המצוות הקשורות בליל היציאה. אך המצווה הראשונה בפרשת החודש טמונה במילות הפתיחה שלה: “החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. יש להתבונן במילים אלו ולהבין את מרכזיותן וחשיבותן.
הרמב”ן על אתר מבאר שפשט הכתוב הוא למנות את שמות החודשים כולם ביחס לזמן הגאולה: ‘ראשון לגאולה’, ‘שני לגאולה’ וכן הלאה. אולם מצווה זו, כמבואר בדבריו, כבר אינה מתקיימת, שכן בשיבת ציון העלו בני ישראל את שמות החודשים מבבל, ואנו קוראים להם עתה בשמותיהם הבבליים: ‘ניסן’, ‘אייר’ וכו’, משום הנבואה: “ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו'” (ירמיהו טז, יד). האם יעלה על הדעת שהמצווה הראשונה בתורה תהיה כזו שאין לה מימוש אחרי הגאולה מבבל?
למעשה גם איננו קובעים את עיקר תחילת השנה בראש חודש ניסן אלא בתשרי. המימוש היחיד שיש לקביעת ניסן כחודש הראשון הוא היותו ראש השנה למלכים ולרגלים, כמבואר בתחילת מסכת ראש השנה. למלכים – היינו שמניין השנים למלכים הכתוב בשטרות הוא מחודש ניסן, ולרגלים – היינו שסדר הרגלים מתחיל בניסן, לעניין בל תאחר. ככל הנראה, מלבד עניין האביב, האדם קובע את תחילת השנה שלו בעיקר ביחס למעגל הזריעה והקצירה, ומנקודת מבט זו תחילת השנה היא עונת הזריעה וסיומה הוא עונת האסיף. אם כן, שבה ומתעוררת השאלה, מדוע קביעת ניסן כתחילת השנה היא המצווה הראשונה בתורה?
חכמים למדו מפסוק זה את מצוות קידוש החודשים והשנים, כלשון ספר המצוות להרמב”ם (עשה קנג): “היא שצונו ית’ לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש, והוא אמרו יתעלה ‘החדש הזה לכם ראש חדשים'”. אם דברי רבי יצחק מתייחסים למצווה זו של קידוש החודש, הקושי גדול שבעתיים. מקומו חודש ניסן הוא עניין הקשור איכשהו לגאולת מצרים, אבל איזה היגיון יש בלפתוח את התורה במצוות קביעת החודשים והשנים, האם זו המצווה החשובה ביותר? האם לא היה סביר יותר לפתוח במצווה שורשית, כמו למשל אכילת הפסח או מצוות האמונה?
נראה לבאר שדווקא מצוות קידוש החודשים והשנים מבטאת יותר מכול מצווה אחרת את השפעת התורה על כל צדדי החיים. זוהי מצווה המעצבת את הזמן של האדם. כל המצוות עוסקות במרחב-זמן, והן מטילות על האדם חיובים מסוימים. אך קידוש החודשים והשנים הוא מעשה של עיצוב הזמן. באופן פשוט, הטבע קובע היכן האדם מתחיל את השנה, ואילו התורה מתערבת לאדם וקובעת לו את זמן תחילת השנה לפי הגאולה.
במצווה זו כלולה גם מסירת כוח בלתי מסויג לידי חכמים. “אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין” (ר”ה כה.). סמכות בלתי מוגבלת זו מדגישה את הכוח של התורה וחכמיה לקבוע את הזמן גם בניגוד לטבע.
כמובן, תחילת השנה בניסן אינה מנותקת מהטבע לגמרי והיא מוצאת את ביטויה גם במציאות הטבעית. חודש זה הוא גם חודש האביב שבו כל השדות מוריקים, ובו נברא העולם, לדעת רבי יהושע שהעולם נברא כשהוא מוכן ובשל. אם כן, חודש זה הוא אביב בכל המובנים והרבדים. אצל עם ישראל זהו אביב האומה, הזמן שבו בחר בנו ה’ להיות עמו וצאן מרעיתו, ובהתאמה זהו גם זמן האביב של המציאות כולה, ושל התוצרת החקלאית. אולם, כפי הנראה, בלי קביעת התורה, הייתה השנה מתחילה רק בתשרי (וכאמור, לרוב הדינים השנה אכן מתחילה בו).
כך מדגישה מצווה זו, שבה פתחה התורה, את היקף חדירת התורה לכל רבדי הקיום האנושי. מצוות התורה אינן עוסקות רק במעשה זה או אחר של האדם. כבר המצווה הראשונה מגדירה את עצם הזמן של האדם ועוטפת את כל כולו בחיים על פי רצון הבורא. לפי זה, גם אם להגדרת ניסן כחודש הראשון אין יישומים רבים, עצם זה שהתורה מעצבת את חיי האדם במלואם – הוא המסר החשוב.
